יהדות מתחזקת במפגש עם השונה ›

"רק אחרי שמשה מקשיב לקולו של חותנו ומפנים את המשוב ואת הביקורת, ורק אחרי שנוצרת הדה-סנטרליזציה, עם ישראל עושה את הצעד שיאפשר לו לגדול ולהגיע אל האירוע המכונן שלו כאומה רוחנית – מעמד הר סיני." cc: flickr by RivaJethroKyrill – Name Jitro/Yitro in Hebrew

פרשת יתרו היא הפרשה החמישית בספר שמות. מדובר על פרשה מלאת תוכן, מלאת הצעות למחשבה. ניקו סוקולבסקי מצביע על התחדשות האומה היהודית מעצת יתרו.  ומתוך כך הוא טוען שהזהות שלנו נבנית ומתחזקת דוקא מתוך המפגש עם השונה מאיתנו.

בתחילת הפרשה כתוב: "וישמע יתרו… את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו… ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, על אודות ישראל…ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל: אשר הצילו, מיד מצרים. ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה…עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים…ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלהים… ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים". הדבר הראשון שעושה פרשת יתרו, מפסוק א' ועד פסוק י"ב הוא להסביר ולהעביר את העובדה שיתרו מכיר ומוקיר את גדולתו של השם, ושיש להוקרה הזאת מימד ציבורי. מתחילת הפרשה אנו למדים כי יתרו יודע את השם.

חלוקת כוח השיפוט

בהמשך הפרשה רואה יתרו את משה השופט את העם מבוקר עד ערב: "וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב" (שמות י"ח, י"ד). לתשובתו של משה כי הוא מנסה להביא אל העם את אלהים אומר יתרו – לא טוב שאתה לבדך יודע ושופט, הקשב לעצתי ואלהים יהיה אתך. הכח הזה לא טוב לך ולא טוב לעם. ביקורתו של יתרו מזכירה את סיפור ספר הכוזרי, שם מופיע מלאך בחלומו של המלך ואומר לו "כוונתך רצויה לאלוהים, אך מעשיך אינם רצויים". יתרו ממשיך ומציע את שיטת שרי המאות והאלפים – לחלק את יכולת השיפוט. אך החלוקה המוצעת אינה רק של השיפוט אלא של ידיעת האל. יש לעשות תהליך דה-סנטרליזציה, "עממיזציה" של כח ידיעת האל. דבר זה הוא אולי מה שיאפשר את הרעיון הרמב"מי של התגלות קולקטיבית.

נראה כי הפרשה מביאה את מודל המשוב הידוע "שימור, שיפור ושינוי". לפי השיטה, בעת מתן ביקורת יש להתחיל במשוב חיובי שיאפשר יצירת קשר, אמון ונוחות. רק משם יש להמשיך לנקודה שרצוי לשפר, ומסכמים בתכנית חדשה. בפרשת יתרו ה"שימור" נוצר בכך שהטקסט מסביר כמה וכמה פעמים למה יתרו ראוי להעביר ביקורת – מכיוון שהוא מכיר ומוקיר את השם. רק משם ממשיך הטקסט אל הביקורת והצעת השינוי.

ולמה אומר זאת דווקא יתרו? למה הגוי הוא זה שמביא את הבשורה?

ניעזר בקצת מחכמת העולם בנושאי יום-יום: כדי להכין מוס ריבת חלב ולדייק בטעם הריבה, רצוי דווקא לשים טיפה של קפה, להכניס טעם שהוא קצת אחר. כאשר מכינים מרק בעל טעם מתוק, מה שמחדד את הטעם המתוק הוא דווקא תוספת של חמוץ. ומה הכוונה? שהיכולת להביא משוב כל כך מעמיק, כל כך אמיתי וכל כך נחוץ היתה יכולה לבוא רק ממישהו שמעריך מאד, אוהב, אכפתי, אבל יש לו זהות אחרת וידע עולם שונה. הפרשה אף נקראת על שם יתרו, ומדוע? ר' חיים בן עטר משיב: "ונראה כי טעם הדבר הוא להראות ה' את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור, כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה, וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואופן סדר בני אדם אשר בחר, כי יש באומות מכירים דברים המאושרים, והכוונה בזה, כי לא באה הבחירה בישראל, לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות השכלת יתרו, הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה' בהם, אלא לחסד עליון ולאהבת האבות…"

אני מזכיר זאת אולי גם לגבי הרצון המוטעה שלנו להתבודד על מנת לחזק את הזהות שלנו. פרשת יתרו מיד בתחילתה מבהירה שזה לא נכון. הזהות שלנו נבנית ומתחזקת דוקא מתוך המפגש עם השונה מאיתנו. כאשר דווקא מתוך השוני אנחנו מצליחים לכבד ולאהוב, זהותנו מתחזקת. בעיני דבר זה נכון גם לגבי מגוון הקולות הנשמעים בתוך היהדות ואף לגבי התפקיד של הארגון שלנו בחברה הישראלית כגוף המסוגל להשמיע ביקורת ממקום מחויב, אוהב ושמנסה להגביר ולחזק את הזהות היהודית.

קבר יתרו ע"פ המסורת הדרוזית

משה מקשיב לקול חותנו

רק אחרי שמשה מקשיב לקולו של חותנו ומפנים את המשוב ואת הביקורת, ורק אחרי שנוצרת הדה-סנטרליזציה, עם ישראל עושה את הצעד שיאפשר לו לגדול ולהגיע אל האירוע המכונן שלו כאומה רוחנית – מעמד הר סיני. בלי היכולת לפתח כלי לתיקון המערכת לא היתה מתאפשרת היכולת לקבל את התגלות השכינה.

אחרי שנבנתה מערכת המשפט, מערכת החוקים, מופיעות עשרת הדיברות. אבן היסוד הנוספת ואולי החשובה ביותר בבניית האומה. עשרת הדיברות בכללותן הן מניפסט של ערכים אוניברסלים בין אדם לחברו ובין אדם למקום.

לצורך קריאת הפרשה הנוכחית ארצה להתייחס לדיבר הראשון: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים…" (שמות ח', ב'). ניתן לשלב בפסוק זה בין שיטותיהם של הרמב"ם ושל ר' יהודה הלוי. שיטתו של הראשון תהיה לשים דגש על "אנכי ה' אלהיך", וכל המשקל של הדבר יהיה על ידיעת האל, ומהן הפעולות הנחוצות על מנת לדעת את האל. שיטתו של ר' יהודה הלוי תהיה הכרה או זיכרון של אל היסטורי. ומדוע השילוב? כי מעבר לדיון התיאולוגי לגבי הבנת האלוהות שלנו, העיקרון הברור שבו פותחות עשרת הדברות הוא הנוכחות האלוהית. וזהו אותו עיקרון ואותה ידיעה שהתורה מייחסת ליתרו. וידיעה זו היא שהופכת את דעתו של יתרו לרלוונטית ולכזו המסוגלת להשפיע על משה ולעזור לו לממש את החזון של ידיעת האל ונוכחות האל "במשפט העברי".

פרשת יתרו פותחת בשיחה עם המציאות של ימינו אנו. הפרשה באה להזכיר לנו מהו החזון שלנו כאומה שאמורה לשאוף לדעת את האל ללא הבחנה תיאולוגית אלא כידיעה של טוב אוניברסאלי. פרשת יתרו מזמינה אותנו לבדוק מהו מקומה של הביקורת בחברה שלנו, מה יחסנו אליה, ומזכירה לנו שביקורת ותיקון, כשהם באים מתוך אהבה ומחוייבות עמוקה, גם כשלעתים הם קשים, עשויים לעזור לנו לממש את חזוננו. פרשת יתרו מזכירה לנו שמה שהגדרנו כ"הדרך הנכונה" לשיפוט ול"אהבת האל" אינו בהכרח נכון, ושאנחנו עשויים להיות "על הרכבת הלא נכונה" מתוך רצון טוב וכוונה רצויה, אך תוך מעשה שגוי לחלוטין. וכאן ההזמנה לחדש ולהתחדש, ובכך לבנות אומה שיודעת את האל ו"שומרת משפט". כי הרי "אשרי שומרי משפט" (תהלים ק"ו, ג).