פרשת השבוע "בְּשַׁלַּח": הוּלדת מרים, הוּלדת הנביאה ›

אולי מרים שרה את השירה כולה והתורה מוסרת לנו רק את כותרתהּ. Reproduction of oil painting, "The Song of Miriam" | Paulo Malteis. cc: wikipedia

בפרשת "בְּשַׁלַּח" הרבה דליה מרקס מתחקה אחרי הנביאה מרים. מצד אחד שמה של הנביאה מרים נזכר הכי הרבה מכל הנשים בתנ"ך. מצד שני, אין אנו יודעים עליה כמעט דבר. שירת מרים, טוענת מרקס מעבירה את מרים טרנספורמציה מיוחדת והופכת אותה לנביאה מרים.

בשירת מרים נולדת מרים ונולדת הנביאה מרים. אמנם עוד קודם הכרנו את הילדה, שניצבה מרחוק לדעת מה יקרה את אחיה התינוק (זו שדָּאגה לכך שאמו תיניקו בבית בת פרעה) אבל את שמה לא שמענו עד שפצחה בשירתהּ. לא רק את שמה של מרים לא שמענו עד אז אלא גם את תוארה – "הנביאה". ואל יקל הדבר בעינינו, התואר נביא נדיר הוא בתורה. מלבד מרים, האנשים היחידים שזוכים לו הם אברהם (בראשית כ, 7) ואהרון (שמות ז, 1). אפילו משה, המכונה במסורת ישראל "אבי הנביאים", נקרא בתורה נביא רק אחרי מותו (דברים לד, 10).

אם קודם לא זכינו לשמוע את שמה של אחות משה, הרי שהוא נזכר ביותר ספרים מספרי התנ"ך מאשר שמה של כל אישה אחרת. ובכל זאת, אין אנו יודעים עליה כמעט דבר. האם נישאה? האם הרתה? האם היו לה ילדים? האם הייתה מאושרת? קשה לדעת, אם כי שמה אולי מרמז על מר נפשה או על נסיבות חיים קשות.

שירת מרים

חוקרים אחדים טוענים שהשירה המקראית היא נשית בעיקרה. כלומר, שנשים אלמוניות יצרו את פרקי השירה הללו, מהיפים שיצרו בני האדם. איני יודעת כיצד ניתן להוכיח טענה כזו אבל בפרשה שלפנינו נוכל להשוות בין שירה, שהתורה הכריזה עליה כשירה גברית, שירתו של משה, ובין שירה נשית, שירתה של מרים. ראשית מובאת שירת הים של משה, המילים: "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ…" (שמות טו', 1) הן הקדמה לשירה ארוכה ונשגבה. מיד בהמשך הפרק מובאת שירת מרים.

מה בין שירתה של מרים על הים לשירתו של משה? שירתו של משה משתרעת על פני פסוקים רבים וכתובה בספרי התורה בשיטה מיוחדת (המכונה "אריח על גב לבנה") ואילו תיאור שירתה של מרים והשירה עצמה, אינם תופסים אלא שני פסוקים בלבד:

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ

וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם

שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, 21-20).

אולי מרים שרה את השירה כולה והתורה מוסרת לנו רק את כותרתהּ (כך עולה מפירוש רש"י) ואולי מדובר בשירה בעלת איכויות אחרות. אם אכן שירת מרים הכילה רק פסוק אחד, הרי שהדגש בשירה זו הוא פחות על הממד המילולי, וממדים אחרים מודגשים בה: הממד הגופני, שהרי התורה מתארת את ריקודיהן של הנשים; הממד האסתטי, השימוש של מרים בכלי נגינה שהלהיב וסחף את הנשים; הממד הקהילתי, שכן מרים קראה לנשים: "שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה", לעומת משה שפתח את שירתו באומרו: "אָשִׁירָה לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה" ובכך התמקד בחווית האני הדובר והממד החוויתי, מרים קראה לנשים והן, ככל הנראה, ענו לסירוגין אחריה.

כהן, נביא ו…נביאה

המסורת הרבנית מונה את מרים בין שבע הנביאות שקמו לעם ישראל: "שבע נביאות מאן נינהו? שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר" (בבלי מגילה יד, ע"א). גם דבורה ושירתה נצטרפו לפרשת השבוע שלנו, פרשת "בשלח". שירת דבורה, המתארת את גבורתה במלחמה נגד סיסרא, שר צבאו של יבין מלך מואב (שופטים ה) נקראת כהפטרה לפרשתנו. זימונן של שירות שתי הנשים המופלאות האלה בקריאה של כתבי הקודש בשבוע הזה, גרמה לכך שמשפחות, בתי ספר וארגונים רבים בוחרים לקיים בו טקסי בת-מצווה.

כמו נשים רבות כל כך בעולם העתיק ואולי לא רק בו, מרים פעלה מאחורי הקלעים. מעשיה נעשו בשקט וללא בקשת פרסום: היא צפתה באחיה השט בתיבה מרחוק, היא ניגשה בחשאי לבת פרעה והמליצה לה על יוכבד כמינקת, היא ליוותה את אחיה, משה ואהרן, בהנהיגם את העם. אולי בגלל חלקהּ השתוּק אבל הנחוש, הכליל אותה הנביא מיכה עם שני אחיה והזכיר את חלקה ביציאת מצרים, באומרו: "וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת-מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" (מיכה ו, 4). יוצאת דופן היא שירתה, שירה ספונטנית ומאושרת זו מבקיעה את שתיקתה של מרים.

במאמרו "כהן ונביא" מנתח אחד-העם את דמותם של משה ושל אהרון כשני טיפוסי מנהיגות הפוכים ומשלימים. הנביא, שמשה הוא ייצוג מושלם שלו, הוא מנהיג בלתי מתפשר שחזון העתיד לנגד עיניו, ואילו הכהן, בן דמותו של אהרון, הוא מנהיג פרגמטי שרגליו איתנות על קרקע המציאות. מקבילית הכוחות בין השניים היא זו שמוליכה את העם בדרך שיש בה, אומר אחד-העם, מזה ומזה. אבל אולי חסרה במשוואה הזו הדמות השלישית, זו של מרים, האחות, שדואגת לאחות את הקרעים, לחבר חיבורים ולשמור על הקהילה. היא זו שחיברה בין בת פרעה ובין אמו של משה, היא זו שדאגה מן פירוד בין משה ובין אשתו, היא זו, שלפי המסורת, שכנעה את אביה שפרש מאשתו יוכבד לאחר גזירת פרעה לחזור אליה, היא זו שהשקתה את ישראל בדרכם במדבר בבארהּ, בארהּ של מרים. על חשיבותה של מרים במנהיגות העם ניתן ללמוד מכך שכאשר היא לקתה בצרעת, משה נשא תפילה זכה לרפואתה – "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב, 13) – והעם כולו חיכה לה ולא המשיך בדרכו עד שנטהרה. אחרי מותה מתגלע משבר חריף, משבר "מֵי מריבה", המביא לענישתו של משה, בכך שלא יזכה להיכנס לארץ, ומיד לאחר מכן מתואר מותו של אהרון, האח השלישי (במדבר כ). העדרה של מרים התאפיין, אם כן, בפורענות. אולי מכאן נוכל ללמוד שמרים הנחבאת אל הכלים הייתה הדבק המלכד של החוט המשולש.

מרים לדורות

כדי לציין את חלקה של מרים הנביאה בגאולת ישראל ממצרים, וכדי להכליל את הנשים במנהיגוּת העם הצעיר, יהודים רבים מוסיפים בשנים האחרונות סמלים הקשורים במרים לטקסים ולתפילות שלנו. הנה שלוש דוגמאות:

א. על שולחן סדר הפסח מוסיפים ל"כוס אליהו" את "כוס מרים". כוסה של מרים ממולאת במים חיים, זכר לבארה של מרים, שעל פי המסורת היה נודד עם ישראל במדבר, מַשקה אותם ומרווה את צמאונם;

ב. הרבה לילה גייל-ברנר הוסיפה בית שיר לפיוט על אליהו הנביא המושר בטקס ההבדלה במוצאי שבת: "מרים הנביאה, עוז ושמחה בידה / מרים רקדי אתנו להגדיל זמרת עולם…" (הרבה לילה גייל ברנר);

ג. בסידורי תפילה ליברליים רבים נוסף שמה לשמו של משה רבנו בברכת גאולה: "כמשה ומרים ובני ישראל, לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם: 'מי כמוך באלים ה'…'".

אבל הרצון לכלול את מרים הנביאה בסיפור תולדותיו של עמנו אינו רק ביטוי לרגישות מודרנית, אנו מוצאים אותה גם בטקסטים קדומים בהרבה. לדוגמה, הביצה והזרוע שעל שולחן הסדר מסמלים לפי אחד ההסברים את משה ואהרן. ר' אליעזר מוורמס, מחסידי אשכנז, בן המאה השלוש עשרה, הציע להוסיף בסמוך לצלחת הסדר גם צלחת ובה דג. הדג, סמל הפריון החי במים, מסמל אפוא, לשיטת רבי אליעזר, את מרים שבארהּ הרוותה את ישראל במדבר (מעשה רוקח נט, יז). הוספת מאכל הדג, מצרף יחדיו את שלושת האחים, משה, אהרון ומרים, שהובילו את עם ישראל במסע גאולתו ממצרים.

בשירת מרים נולדה מרים ונולדה הנביאה מרים

הישמעותו של קולה נותן לה את שמה. קולנו מציין את זהותנו, את היותנו, את אנושיותנו הייחודית והחד פעמית. ואף ההפך הוא הנכון – מי שקולו אינו נשמע, אין לו שם וזהות וזֶכר. אלה המנסים לקחת מנשים בישראל את קולן, מבקשים לקחת את ייחודן, את זהותן, את היותן נבראות בצלם.

שבת "בשלח" היא הזדמנות מצוינת לשיר בקול גדול ולעודד גם את מי שטרם מצאו את קולם במילותיה של שירת דבורה: "עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר" (שופטים ה, 12).

שבת שלום

הרבה פרופ' דליה מרקס

• עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם