בני-ישראל משועבדים למצרים ונאנקים תחת ידם. והמצרים מצדם חוששים שבני-ישראל יצטרפו לאויבי מצרים ביום פקודה ומכבידים עוד יותר את עוּלם על בני-ישראל. בתמונה: משה ואהרן לפני פרעה, ציור של בנג'מין וסט. cc: wikipedia
הרב ישי רון מנתח את פרשת השבוע "וארא" בהקשר של ניהול זוגיות ותהליכי פרידה בין העם המצרי ועם ישראל.
ספר בראשית מסתיים בתיאור מערכת יחסים מכבדת בין יוסף ואחיו לבין העם המצרי. ספר שמות פותח בתיאור מערכת יחסים עכורה- אלימה נצלנית וחשדנית, בין בני-ישראל לבין המצרים: בני-ישראל משועבדים למצרים ונאנקים תחת ידם. והמצרים מצדם חוששים שבני-ישראל יצטרפו לאויבי מצרים ביום פקודה ומכבידים עוד יותר את עוּלם על בני-ישראל.
שאלה של גירושין
במערכת יחסים פוגענית שכזו נראה שאין מנוס מגירושין. אפשר להיפרד בהסכמה ואפשר לנהל מלחמה, רק שהדבר תלוי ברצון של כל אחד מבני הזוג וברצונם המשותף.
התנאי ראשון לקיום תהליך של פרידה בהסכמה הוא הכרה בחירותו של כל צד להחליט לעצמו. במילים אחרות, משא ומתן אמיתי לא יכול להתקיים בין אדון לעבדו (או אמַתו) הנרצע, אלא מתחייבת הנחה מקדמית – קיוּם יחס אנושי מכבד והכרה הדדית בלגיטימיות של רצונו של האחר. נוסף לכך נדרשת תקשורת אלמנטרית בין הצדדים שתאפשר מתן מקום לצד השני. ולכן מומלץ להצטייד במעט גמישות מחשבתית וקורטוב של דמיון יצירתי להצלחת המשא ומתן (הליך גישור יכול להוות מסגרת מאפשרת לתהליך כזה).
המניע לחיפוש פתרונות מוסכמים איננו, בהכרח, תפיסת עולם אלטרואיסטית ושוחרת שלום. הליך של פתרון קונפליקטים בדרכי שלום יכול, ואולי עדיף, שינבע מתוך שיקול תועלתני-רציונלי: כאשר כל אחד מהצדדים מוּנַע מתוך רצון להיטיב עם עצמו – "לאכול ענבים [שבכֶרם]", ולא מתוך הרצון "להרוג את השומר"; כאשר כל אחד מן הצדדים מבין שיש לו יותר מה להפסיד מהעדרו של הסכם, ויכול להעריך את הרווח שישיג מן ההסכם, ובמקום שהצדדים יתמקדו בהטלת האשמות הדדיות מן העַבר ויקפידו להיות נורא "צודקים", הם יביטו לעבֶר העתיד והאפשרויות שהוא מזַמן, הסיכוי להגיע להסכמות פּוֹרִיות אז יגדל.
בפרשת "וארא" מול זוגיות קשה בין המצרים לבני-ישראל מתפתחת זוגיות אחרת | Louise Bourgeois - The Couple By Minke Wagenaar. cc: flickr
זוגיות אחרת
בפרשת "וארא" מול זוגיות קשה בין המצרים לבני-ישראל מתפתחת זוגיות אחרת – זוגיות בין אלוהים, ומשה נציגו, לבין בני-ישראל. אלוהים שומע את נאקת בני-ישראל ונחלץ לעזרתם. אך נראה שלא פחות מכך שרוצה אלוהים לשחרר את בני-ישראל מעול עבדות מצרים, רוצה האל להכות במצרים על מנת "להראות" לפרעה, ובעיקר לבני-ישראל, את יכולותיו. על פי הכתוב, אלוהים מורה למשה לתבוע מפרעה את שחרור בני ישראל, ומוסיף: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם:" (שמות ז')
מדוע אלוהים בחר בדרך של התנגשות אלימה ולא בחר לפתור את המשבר בדרכי שלום? ואם לנסח בצורה מדויקת יותר עבורי: מדוע מחבְּרי הסיפור המקודש בחרו במיתוס של "שְׁפָטִים גְּדֹלִים" דווקא? שהרי ניתן היה להעלות על הדעת סיפור אחר שבו משה מנהל בתום-לב משא ומתן עם פרעה לשחרור עם ישראל, לאחר שאלוהים, במקום להקשות את לב פרעה, היה מכניס בלבו מעט רצון טוב. האם מותר היה אז להניח, על פי הסיפור האלטרנטיבי, כי המו"מ היה מסתיים בשחרור עם ישראל מעבדות לחירות בלא צורך בעשר מכות?
הדרך האלימה שנבחרה לפתרון המשבר נובעת, לדעתי, מתפיסת עולם (רווחת) שלא העלתה על דעתה את אפשרות קיומה של מערכת יחסים זוגית שוויוניות ומכבדת, כזו שתאפשר דיאלוג אמיתי בין הצדדים. הן פרעה והן אלוהים תפסו את הקשר (הזוגי) עם בני-ישראל כקשר היררכי-כוחני, שבו יש צד חזק (נדיב או אכזר) וצד חלש וחסר אונים שנידרש לציות. בקשר כוחני, כמו אצל אריות, השליט החדש נדרש להכריע את השליט הישן שנאבק על מקומו -אך אַיֵּה קולה של הלביאה?
הפסד שמוביל לניצחון
כאמור, הסדר רציונלי מוסכם בין צדדים יכול להתקבל כאשר שני הצדדים מבינים שיש להם מה להפסיד מהעדרו. פרעה העריך שכל הקלפים בידיו ואין לו מה להפסיד, לכן לא היה רציונלי מצידו לתת "גט" לבני ישראל ולהפסיד עובדים בחינם. פרעה מייצג בהתנהגותו ארכיטיפ של בני/בנות זוג כוחניים שמעריכים (בטעות) שאין להם צורך לנהל משא ומתן ולא מותירים ברירה בידי הצד השני אלא לנקוט בצעדים כוחניים שכנגד.
מן העבר השני אלוהים, שיכול היה להשפיע על פרעה לִפנות לנתיב של פרידה בשלום, העדיף את הנתיב של התנגשות, בכדי להשתית את הזוגיות המתהווה בינו לבין בני-ישראל על יחסי בלעדיות תלותית. לצורך כך נדרש אלוהים להראות לעם ישראל את גדלותו: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:" (שמות ו).
הזוגיות הנרקמת (נכפית?) בין האל לבני-ישראל היא זוגיות של השגחה ותלות (כאן), אהבה לא סימטרית (שיר השירים) ורכושנות (הנביא הושע) – אך בודאי אין כאן סיפור של זוגיות שוויונית.
הדרך למערכת מכבדת
בכדי לאפשר קיומו של סיפור אלטרנטיבי שבו היתה מתאפשרת פרידה בהסכמה והתקשרות חדשה ממקום לא תלותי נדרש היה לשנות את תפיסת העולם ביחס לקשר הזוגי כמו גם את מערכת היחסים בין האדם לבין האל; לא עוד קשר כוחני בין אדון לעבד (או אמה) אלא קשר מכבד של בחירה מתמדת שבו קולם של שני הצדדים נשמע.
מצד שני, תארו לעצמכם שאכן היה מתרחש הסיפור האלטרנטיבי של פרידה בהסכמה בין פרעה לבין בני- ישראל, כמה משעמם היה אז ליל-הסדר?! ואם במשא ומתן לפרידה עסקינן, האם גם אנחנו נלמד, רק לאחר שנחטוף ת'מכות, שיש לנו הרבה מה להפסיד אם נמשיך להתנהג באדנות כלפי הצד השני וכאילו הזמן וכל הקלפים בידינו?
