Joseph and His Brethren Welcomed by Pharaoh, colorshow by James Tissot – ca. 1900
הרב פרץ רודמן מציע פרשנות חברתית חדשה לפרשת השבוע "ויגש". היציאה ממצרים אינה פרי של שיעבוד המצרים, אלא נולדה דווקא באיש מבני ישראל: יוסף, המשנה לפרעה.
הביטוי ”שיעבוד מצרים“ מציין את החוויה המרה של קדמונינו לפני גאולתם ביד משה. וטבעי הדבר, כמו שבתפילותינו (בגרסאות המקובלות מדורות קודמים) מבקשים אנו ברכה ושלום ”עלינו ועל כל ישראל“. אך התורה מכוונת את עינינו גם כלפי חוץ, אל עבר השיעבוד אשר תחילתו מתוארת בפרוטרוט בפרשת השבוע "ויגש": לא זה שלנו במצרים אלא זה של המצרִים עצמם. זאת ועוד: עצם תהליך השיעבוד הוא פרי מחשבתו וביצועו של איש מבני ישראל: יוסף, המשנה לפרעה.
מפתה הרעיון שאפשר להצדיק את מעשיו של יוסף. דרכי פעולתו היו, אמנם, חמורות, אבל אולי היו נחוצות על-מנת להציל את האוכלוסיה המצרית מן הרעב. יוסף אף הוביל נסיון למנוע נזק חמור לאיכות הסביבה בדמות הפיכת הארץ למדבר, כפי מציינים המצרים בשוועתם אליו: ”וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם“ (בר‘ מז, יט).
יוסף כמנהיג טוטאלי
אך בואו נתבונן מקרוב בתכנית 14 השנים (שבע שנות שובע ושבע שנות רזון) של יוסף, תכנית המגמדת אף את תוכניות החומש האדירות (והמיועדות לכישלון) של יוסף סטלין ושל מאו דזה-דונג. מטרותיה מגיעות הרבה מעבר למניעת הרעב. כמה מן המרכיבים של גזרות המשטרים הטוטליטאריים שנזכרו משקפים את מעשיו של יוסף בפרשתנו.
יוסף, לאחר שדרש וקיבל את כל כספו של העם המצרי תמורת אוכל לאחר עונת קציר ראשונה ללא תבואה, שומע ממנו שכל מה שנשאר להם הוא: ”לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם־גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ“ (מז, יח). בפסוק הבא הם מציעים לוותר על חירותם ועל אדמותיהם: ”קְנֵה־אֹתָנוּ וְאֶת־אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם“, אבל בפסוק שלאחריו יוסף מקבל את הצעת האדמה ומדלג על הצעת שיעבודם של המצרים. בכך המסַפר בונה אצלנו ציפיה שאת האדמה בלבד — שאינה דבר קטן, כמובן — ידרוש יוסף הפעם תמורת האוכל.
הפסוק הבא (פס‘ כא) נפתח מזווית אחרת ואינו מכריז מייד על מגמתו: ”וְאֶת־הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל־מִצְרַיִם וְעַד־קָצֵהוּ“. [את הביטוי ”לערים“ יש להבין לא במשמעות של ”אל תוך ערים“, דבר שאינו מתקבל על הדעת, אלא כמו ”לפי ערים“, ”עיר עיר“.] יוסף עקר את האוכלוסייה והושיב אותה במקומות אחרים. מטרת המהלך הזה, כפי שמעיר אורי אלטר בפירוש המלווה את תרגומו לאנגלית של התורה, הינה: ”לנתק אותם מאדמות אבותיהם ולמקם אותם על אדמות אחרות, אותן קיבלו בפירוש בחסדי פרעה, אשר לו כל האדמות עכשיו.“ כדי להסיר כל ספק, יש רק לשמוע את דברי יוסף בפסוק המסיים את הקטע: ”…הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת־אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה“ וגו‘ (פס‘ כג). המצרי איננו יותר מי שיושב על נחלתו, אלא אריס באדמות המלך.
ללא סליחה
התורה אינה מתנצלת על מעשי יוסף ואינה מציעה הצדקה. אך סיפורי ספר בראשית נראים לעתים כהדגמות של עוולות חברתיות אשר חוקים מאוחרים יותר באים לתקן אותן. לדוגמא, צרותיו של יעקב בנישואיו לשתי אחיות, מהוות אולי את הרקע לאיסור נישואין כאלה בספר ויקרא (יח, יח). דוגמא אחרת: גם אברהם וגם יעקב העדיפו בן צעיר הנולד לאישה האהובה. יבוא ספר דברים ויאסור מתן הבכורה לבן האישה ”האהובה“ אם בנו הבכור של אביהם הוא בן האשה ”השנואה“. מה נאמר, אם כן, בחוקי התורה על סדרי המשק והחברה שהנהיג יוסף במצרים?
חוקי היובל בפרשת בהר סיני, שעליהם נקרא בעוד כמה חודשים, נראים מכוונים בדיוק נגד משטר ריכוזי מן הסוג שיוסף הנהיג. שנות רזון מביאות את האיכר לעבדות מן הסוג המוגבל (”עבד עברי“ בלשון ההלכה) ואדמות יכולות להימכר ע“י תושבים שהתרוששו, אבל העבדות והמכירה, שתיהן תקפות לתקופה מוגבלת בלבד. פרעה הציג את עצמו כאל, אבל הקב“ה טוען לעליונות על כל מלך בשר ודם: ”וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי־לִי הָאָרֶץ“ וגו‘ (ויק‘ כה, כג)—לי ולא למלך עלי אדמות.
למלך עליון של ישראל יש פתרון אחר לבעיית הרעב והעוני, פתרון המגן על כבוד האדם, על שלמות המשפחה וגם על הקשר לנחלת האבות לפי שבט ומשפחה. יוסף אינו דוגמא למופת אלא אנטי-דוגמא. אסור על ארץ ישראל להידמות למצרים ותושביה זכאים להגנה מניצול כזה שסבלו המצרים. לו היו מעצמות מסויימות במאה העשרים בוחרות ללכת בדרכי היובל ולא בדרכי יוסף, למין האנושי היה נחסך סבל רב. איזה מודל של מעמד הפרט וניצול הקרקע ידריך את המדיניות שלנו כאן ועכשיו?
שבת שלום
