Franz Kafka #2 By Christiaan Tonnis | cc: flickr
"תשמעי, אנחנו רק מוקד מופרט": סיפור קפקאי בעידן של רווחה מופרטת
זה שש שנים שאני עובדת ב"רבנים למען זכויות האדם" במרכז הזכויות בחדרה, שמטפל בבעיות תעסוקה או בעיות היעדר תעסוקה של השכבות המוחלשות באזור. העבודה במרכז הזכויות היא חוויה מאנית-דפרסיבית, עם עליות וירידות לרוב. יש ימים שבהם אנחנו מצליחים, וההצלחות לרוב אינן דרמטיות למביט מן החוץ: מצליחים לקבל סיוע בשכ"ד לאדם שלא הצליח לבד או שמצליחים לעזור לאדם לקבל קצבת נכות שהגיעה לו כל כך. לפעמים אנחנו לא מצליחים. גם הכישלונות הם לכאורה קטנים – זה חלק מהמשחק השוחק.
אך לפעמים זהו חוסר הצלחה ענק וכואב: אישה שסובלת מבעיות רפואיות קשות, שלא מצליחה לעבוד, לא מצליחה להתקיים מקצבת הבטחת הכנסה, אבל המדינה אינה מכירה בזכאותה לקצבת נכות, אינה מכירה בזכאותה לדיור ציבורי, והיא צריכה לחיות מקצבת הבטחת הכנסה ומסיוע (נמוך) לשכר דירה.
מֵעֵבֶר לבושה
את א' אנחנו מלווים זה חמש שנים. היא משתתפת בקבוצת הפעולה שלנו, מקפידה להגיע לכל מפגש, ולרוב שותקת – אלא אם כן פונים אליה. לפני כחודשיים היא ביקשה סיוע בהגשת בקשת נכות. היא בקשה לספר לי, ורק לי, על הבעיות הרפואיות שלה, כי היא מתביישת. ישבנו רק שתינו בחדר, והסיפור התחיל להתגלגל. א' היא חד הורית, היא עבדה ופרנסה את עצמה ואת שני ילדיה, עד שחלתה בשחפת. המחלה המידבקת הזו מטופלת על ידי אנשי משרד הבריאות שמגיעים הביתה לוודא שהחולים אכן לוקחים את התרופות ועושים את הנדרש מהם, אך כשאותם אנשים הגיעו לביתה, הם התמגנו (ובצדק) מפני המחלה.
א' הבינה שהיא מסוכנת לציבור. היא גם הבינה שהיא חולה במחלה המפחידה את סביבתה. היא מקפידה שלא לומר את שם המחלה בקול רם. לאחר שנתיים שהשחפת הייתה פעילה, "הבריאה" א' אך נותרה עם פגיעה גופנית שאינה מאפשרת לה לחזור לעבודה הפיזית שעשתה קודם לכן בתור מגהצת בניקוי יבש. כאילו לא די בכך, התווספה לשק המחלות התמודדות עם קשיים נפשיים מרובים. למרות השק הזה, הלא פשוט כלל לנשיאה, לא הצליחה א' לקבל קצבת נכות. מבחינת הביטוח הלאומי היא יכולה לעבוד ולהשתכר כאדם בריא. אחוזי נכות נמוכים משליכים גם על הזכאות לדיור ציבורי. בעזרתנו החליטה א' לא לוותר הפעם. היא החליטה לערער!
מוקד טלפוני מופרט
תוך כדי המסע המחודש בניסיון לקבל קצבת נכות, היא נשלחה להביא טפסים מהרווחה. במילוי הטפסים הם טעו בתאריך הלידה שלה. הבעיה היא שהם אינם עונים לטלפון ואי אפשר להיכנס ללשכה בלא לתאם פגישה. א' אינה מצליחה לקבל מהם טפסים מתוקנים. התקשרנו, ביקשנו – מחר אמורים להיות טפסים חדשים מוכנים. נקווה. זאת ועוד, נשללה גם הזכאות שלה להנחה בתחבורה הציבורית (זכאות של מקבלי קצבאות קיום). בקרוב היא תצטרך לנסוע לתל-אביב לראות רופאים של הביטוח הלאומי במסגרת הערר על אחוזי הנכות. במוקד הטלפוני המופרט ענתה הפקידה שאין א' זכאית, כי היא מקבלת את הקצבה רק מיולי 2011. אלא שא' מקבלת את הקצבה מ-2004, ובשנה שעברה היא כן קבלה את ההנחה. תשובת המוקדנית: "אנחנו מוקד מופרט. אנחנו לא יודעים כל מה שביטוח לאומי יודע".
שאלתי אם אפשר לדבר עם נציג של הביטוח הלאומי. התשובה הייתה שלא, שצריך ללכת לסניף. אז לא' יש עוד מטלה: ללכת לסניף ולברר למה לקחו לה את הזכאות למה שמגיע לה.
כשיצאה א' מהמשרד חשבתי על התפילה של תכניות שנים-עשר הצעדים: "אלוהים, תן לי את האומץ לשנות את שאני יכול לשנות, את הכוח לשאת את מה שאיני יכול לשנות, ואת התבונה להבדיל ביניהם".
האמונה שלי בזכויות הבסיסיות של אנשים דוחפת אותי לסייע לא', לסייע לה לעבור את המשוכות הבירוקרטיות השונות, לקבל זכאות להנחה בתחבורה הציבורית, לבקש הגדלת הסיוע בשכר הדירה, להגיש ערר על אחוזי הנכות. אם היא תפסיד בערר על אחוזי הנכות והמדינה שוב תגיד לה שהיא יכולה להתפרנס מעבודה (והיא לא!), איך היא תצליח להתמודד עם ההפסד? איזו תקווה תהיה לה?
תקווה בלתי מספיקה
הקצבה שהיא מקבלת היום אינה מספיקה להם למחייה. בימים שלפני ה-14 בחודש (מועד קבלת הקצבה) אין לה כסף לאוכל לה ולילדיה. הבן שלה לא יוצא לטיולי בי"ס כי היא אינה יכולה לעמוד בתשלומים (ואף על פי שאסור להשאירו בבית, לא נותנים לו לצאת).
איזו תקווה תהיה לנו? דברים רבים כל כך דורשים תיקון. ההגדרות של הביטוח הלאומי לאובדן כושר עבודה הן מצומצמות מדי. הקריטריונים של דיור ציבורי מוציאים החוצה אוכלוסיה גדולה שצריכה לקבל את העזרה הזו מהמדינה.
הימים האלו, שבהם אנו יושבים מול אדם רעב, אישה ללא קורת גג, אדם שאינו יכול לשלם על התרופות שלו – הם ימים קשים לכל מי שעובד במרכז לזכויות, ובחורף הזה, הקר כל כך, אחרי הקיץ החברתי המדהים שהיה – יש ימים שזה אפילו קשה יותר.
התחלתי לכתוב את הטור הזה מתוך אפיסת הכוחות של הימים האחרונים. יותר מדי מקרים שלא נפתרו. אפילו שינוי מדיניות, אם יצליח, ייארך זמן רב ולא יפתור את המצוקה של כאן ועכשיו. תוך כדי כתיבה עלתה בי האמירה ממסכת אבות: "הוא היה אומר, לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל" (ב, ט"ז).
המאמר פורסם לראשונה ב"עבודה שחורה" וגם באתר המחאה הראשי
