[ה]כל באישה – גבורה ›

בניין "קברי האמהות" בטבריה בו טמונה, על פי המסורת, בלהה לצד זלפה, יוכבד, אביגיל, ציפורה ואלישבע

ימים אלה, בהם החושך נידמה כמתגבר על האור בכל חלקה טובה, ניקראים אנו להתבונן פעם נוספת בפרשות השבוע ובאורות המנצנצים של חג החנוכה המתקרב ובא – להתבונן וללמוד! ארבע פרשיות וחג מואר אחד יש באמתחתו של חודש כסלו, ונידמה כי אין בלוח העברי חודש המעלה על נס, תרתי משמע, דמויות נשיות כה רבות, אם בשמם ואם לא, כמו חודש זה. התבוננות במעשיהן ובגבורתן תוכל להביא לנו נחמה ותקווה – "בימים ההם ובזמן הזה".

תחילה הייתה זו, פרשת 'ויצא' ובה סופר על מסכת נדודיו ונישואיו של יעקב ללאה ורחל, לצד – זילפה ובלהה. ארבע נשים, ארבע אימהות – ומשפחה אחת. מניחות בצד את המתחים הטבעיים, המצוקות היומיומיות ומביאות לעולם את שניים עשר השבטים, בני יעקב. בני ישראל.

רגע, בעצם שלושה עשר ילדים היו לו. כן. גם בת אחת. והיא עמדה במרכז פרשת 'וישלח' שקראנו לפני שבוע: 'דינה בת לאה אשר יולדה ליעקב'. זו דינה, הזוכה לכינוי המשפיל בפי רש"י "יצאנית בת יצאנית"[1], היוצאת לפגוש את שכנותיה בנות הארץ, נאנסת ע"י שכם בן חמור, מושל האזור המבקש לשאתה לאישה . משאלתו זו לא מתממשת, שכן עתיד הוא להירצח על ידי שמעון ולוי ,אחי דינה.

ודינה? היא, לפי המדרש, מתעברת ונושאת בבטנה את פריו של "מעשה שכם", מגורשת מבית אביה ושמה פעמיה למצריים [2]. את ביתה אסנת תלד שם – ועוד אחזור אליה תיכף. אגב, שכם אינו היחיד האונס נשים: בעוד יעקב מתאבל על מות רחל אשתו, "וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו" [3]. אֶם אֶחיו. אך הארץ במקרה זה לא רעשה.

אל דוד המלך

אם לא די באלה, הרי תבוא פרשת השבוע שלנו 'וישב', ותגולל בפנינו את סיפור יהודה המבקר אצל זונה על אם הדרך, המתבררת בדיעבד כתמר כלתו: תמר- אשר מאסה בהבטחותיו של יהודה חמִיה בדבר נישואיה לשילת, עושה מעשה, 'יורדת לכביש', ומצליחה להערים על יהודה, מתעברת ממנו ויולדת את פרץ וזרח: אזכיר כאן כי הללו יהיו בניו-נכדיו היחידים של יהודה. מצאצאיהם, תוך כמה דורות, עבור דרך עובד, רות, נעמי ובועז, יגיע אלינו דוד המלך.

אישה נוספת המוזכרת בפרשה שלנו הינה – אשת פוטיפר: אמנם אין לה שֶם אך תרומתה לעלייתו של יוסף לשלטון מסתברת כמכרעת בדיעבד.

בפרשה הבאה, פרשת 'מקץ' תגיח [שוב] אסנת בת דינה [זו שנולדה לה ממעשה שכם], ונישאת ליוסף, אחי אמה, ויולדת את אפרים ומנשה – שניים מחשובי שבטי ישראל, הנכדים היחידים הזוכים לברכת יעקב  ובהם מתברכים ילדי ישראל בכל ערב שבת בפסוק "ישימכם אלוהים כאפרים וכמנשה" – מאז ועד היום.

אותו הנס

חג החנוכה המבצבץ, מביא לנו עוד מיני גבורות משלו: חז"ל מציינים את חיובן של נשים במצוות הדלקת נרות חנוכה , שאף על פי שזו "מצווה עשה שהזמן גרמא" – חייבות משום "שאף הן היו באותו הנס".

וכך מובא בתלמוד[4]: "אשה ודאי מדליקה דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס": ורש"י במקום מפרש: 'היו באותו הנס' – שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל יד אשה נעשה הנס". רש"י מבסס את פירושו על מיקראות מפורשות בדבר גבורתן של נשים אשר הביאו לניצחון המכבים על אויביהם.

נשים אמרינן? וכי ביותר מגיבורה אחת עסקינן? אכן, וחכמים נותנים להן שמות: האחת –אשה אלמנה ושמה יהודית[5] אשר בתחבולות נשיות מביאה לעריפת ראשו של הצורר היווני ולניצחון ישראל על אויביהם. או בגרסה השנייה: האחות החשמונאית, המכונה 'בת יוחנן כהן גדול' או 'חנה בת מתתיהו כהן גדול'[6], כלה צעירה ויפה הנדרשת 'לבלות' את ליל כלולותיה עם ההגמון תחילה, כחלק מהגזירות הנוהגות על-ידי השלטון היווני באין מפריע. ביום המיועד מופיעה האחות עירומה בפני באי החתונה, מעוררת תדהמה וזעם, ואז נושאת נאום חוצב להבות כנגד צביעותם של המנהיגים, אם מבני הכהנים ואם חכמים- נאום המדרבן את אחיה המכבים לקום ולעשות מעשה, להגן עליה ועל יתר הנשים ולא לאפשר את המשך האונס וההשפלה אשר היו מנת חלקן בימים ההם.

נאומה של חנה מחולל את המפנה, אשר יביא בסופו של דבר לניצחון המכבים על היוונים , ולעם ישראל הייתה תשועה גדולה.

'ניסי ניסים', אנו נוהגים לאמר. הבה נתקן עיוות היסטורי ונאמר מעתה "ניסי נַשִים" : על שום אותן גיבורות שהעזו ולא הלכו בתלם, שמרדו במוסכמות הפטריאכליות ולא קיבלו בהכנעה את עיוות הדין עליהן, על דיני "הצניעות" שחוללו בגלוי או בסתר – והביאו גאולה וישועה לכולם, על חוכמתן של אימותינו שהזכירו והעלו על נס את חובתינו לראותן ולכבדן, כמו גם כל אדם הנברא בצלם אלוהים באשר הוא. הבה נזכור כי אפשר אחרת. חובה אחרת. ולאורן נלך- לפחות החודש.

שבת שלום, חודש טוב, וחג אורים שמח.