הדיור הציבורי גוסס לנו בידיים, וחובתנו להיות גם בשטח וגם בשינוי מדיניות. הרב קובי וייס בפוסט מרגש שמתפרסם במיוחד בבלוג של מצעד זכויות האדם
אסתר וגבי אוחנה (קישור!) עומדים בליבה של ההשוואה בין שני מקורות לזכות לדיור:
הראשון מתוך "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" מתוך אתר הכנסת:
סעיף כה
(1) כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים כדרוש וזכות לביטחון במקרה של אבטלה, מחלה, אי כושר לעבודה, אילמון, זיקנה או מחסור אחר בנסיבות שאינן תלויות בו.
והשני מדברי הנביא ישעיהו: (פרק נ"ח, פסוק ז') :
"הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם:"
הסעיף הראשון מבסס את מה שארגוני זכויות האדם קוראים "הזכות לקיום בכבוד" ומציין את זכותו של כל אדם לתנאי מחייה בסיסיים שיאפשרו לו להתקיים ולחיות בכבוד, ומרכיביו הם: הזכות לדיור, הזכות למזון, הזכות לשירותי בריאות, הזכות לחינוך[המופיע בסעיף אחר באמנה], הזכות לתנאי עבודה והזכות לסביבה נקייה.
השוני הבולט בין הקטעים הוא בנמען, באחריות של הקורא: הנוסח בהכרזת האו"ם אינו פונה באופן ישיר לנמען כל שהוא. הוא מציין עובדה, כאמירה שנובעת מעצם זכות האדם באשר הוא. הטקסט מניח לנו הקוראים לשפוט מיהו הנמען שאמור להגן על הזכות.
לעומת זאת הנביא ישעיהו פונה באופן ישיר אל הקורא ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים דורש ממנו להביא את העני לבית, וכדי להיות בטוח שדבריו נשמעו מסיים הנביא "ומבשרך לא תתעלם".
האם השוני בניסוחים קשור לתקופות ההיסטוריות בהם נכתב? קל לטעון, כי בתקופה המודרנית הציפייה היא כי המדינה הריבונית תיקח את האחריות למימוש הזכות לחיים בכבוד. ואילו הנביא כחלק מספר חוקים דתי וחלק מחברה קהילתית מאמינה, פונה אל המאמין עצמו, אל האדם. אין ספק שתשובה זו יש בה מן האמת, אך לא כל האמת. ראשית , ישעיהו פעל בתוך ממלכת יהודה בימי המלכים עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו. בתקופתו הייתה ממלכה קיימת ומתפקדת ,היו מלכים וניתן היה לפנות אליהם.
יתרה מזו, מעיון רחב יותר במצוות התורה העוסקות בחיים בכבוד ניתן לראות שזהו דפוס חוזר: פנייה אל הקורא בצורה ישירה הכוללת חסימת דרכי התחמקות. לדוגמא:
כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך, בארצך, אשר ה' אלוקיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידיך מאחיך האביון" (דברים ט"ו/ז').
לא-תראה את-חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם (דברים כד,ב)
ברגע שהפנייה הינה לאדם הפרטי, יודעת התורה כי מגנוני ההתחמקות מאחריות יפעלו מיד ולכן פועלת התורה כלפיהם. הטענות שהאחריות לעזרה למוחלשים נופלת על המדינה ומוסדותיה יש בה גם מן ניסיון התחמקות מצפוני המבקש לנקות את המצפון בקריאה להפניית הטיפול למדינה. קריאה זו לגיטימית מצד אחד אך נושאת בחובה התחמקות מצפונית מצד שני, התחמקות שיוצרת חברה מנוכרת ו"אסטטית" בה כל החוליים מטואטאים תחת השטיח הממלכתי.
התורה מכירה בחשיבות העזרה האישית לא כדי להסיט את האחריות מהמדינה אלא כדי ליצור חברה אכפתית ומצפונית יותר וגם כי לפעמים מה שרואים מכאן לא רואים משם.
אנו כרבנים, רואים עצמינו מחויבים לפעול גם ברמה האנושית ולא להתעלם מבשרינו, במקביל לפעולות לובי וחקיקה מול מוסדות המדינה. ומדוע יש צורך בפעולה כפולה? הנה הגענו לסיפור של משפחת אוחנה:
אסתר עובדת משרה מלאה, היא לא עובדת קבלן, היא "סתם" מרוויחה משכורת מינימום. גבי נכה תאונת עבודה המתקיים מקצבת ביטוח לאומי של כ2300 שקלים. האם משפחת אוחנה זוכה לחיים בכבוד?
כביכול, המדינה עומדת בדרישת האמנה: היא מסבסדת להם דיור מוזל ותומכת בנוסף בגבי בתשלומי הביטוח הלאומי. אך כאן נכנס לתמונה הנביא ישעיהו: שיחה מעמיקה עם המשפחה חושפת את המצב לאשורו. ההנחה של הדיור הציבורי הצטצמצמה מאז ששמונת ילדיהם עברו את גיל 18. על פי המדינה, לאחר גיל 18 'נעלמים' הילדים, ואין הכרה בהיותם בני-בית בשנים הראשונות בצבא ולאחריו. בשיחה גילינו גם את הנכד שמתגורר בביתם באופן קבוע לאחר שאמו , אחת מאותם שמונת הילדים, לא מסוגלת לכלכל אותו. אך בעיני המדינה, הוא כמובן לא נחשב.
ההכנסות של המשפחה עומדות מעל 3000 שקלים לנפש במעט, ואז הן עוברות את הטבלה, ואינם זכאים להנחה המירבית של עמידר. את העובדה שגבי , נכה תאונת עבודה הצמוד למכונת חמצן, מוציא את רוב הגמלה שלו על תרופות – אין מחשבים. וועדת החריגים של עמידר דחתה שוב ושוב בקשות להנחה נוספת. חברת המים עיקלה את החשבון בנק של אסתר וכבר כמה חודשים גם משכורתה לא מגיע לצורכי הבית.
האם משפחת אוחנה חייה בכבוד. על פי הנביא ישעיהו בהחלט לא.
אנו בשומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם פועלים הן מכוח תורת ישראל והן מכוח מגילת זכויות האדם. אנו פועלים הן במישור הציבורי והן הפרטי . התביעה המרכזית צריכה להיות כלפי המדינה ומוסדותיה קרי משרד השיכון, וועדת הכסת הרלוונטיות, החברות המשכנות ועוד, אולם מצד שני יש צורך במגע בלתי אמצעי עם נפגעי הדיור הציבורי. הדינאמיקה הקיימת מאז המחאה החברתית בנוגע לדיור הציבורי רק מחזקת את דרך פעולה זו.
ועדת טרכטנברג שהוקמה בעקבות המחאה הציבורית התעלמה לחלוטין מנושא הדיור הציבורי.למרות שהמחאה הקיפה מרכז ופריפריה ומנהיגי המחאה העלו על נס את נפגעי הדיור הציבורי באשר הם. מאהלי "אין בררה" שהוקמו בירושלים, בית שאן, מגדל העמק, קריית שמונה , שכונת התקווה, יפו ועוד של תושבים שבאמת אין להם ללכת פונו באכזריות.
המסמך הרשמי של תנועת המחאה הנכתב כעת, "ספיבק-יונה" – מתקן מאוד את המצב ומתייחס לסוגיה בצורה מעמיקה ועדיין נדרשת פעולה להדגשת נושאים כמו: פינויים של דיירים שמתקשים בתשלום , תחזוקה לקויה של הדירות, וחוסר שקיפות של החובות וסעיפי התשלום החודשי. פריטים אלו הם בדיוק המקום בו נדרשת ראייה של הדייר בגובה העיניים, להסביר לו מהיכן יש חוב ומדוע ולא לנפנף אותו באיומים, לתת לו להבין שיש מי שמקשיב לו והוא לא לבד. להבין שפינוי דייר לרחוב אולי יוצר הרתעה טובה אך מצד שני זוהי אטימות הלב והתעלמות מהעני המרוד ומה יקרה לו ולילדיו ברחוב.
כמה חשיבות יש פשוט להגיע למאהלים שנותרו, להיפגש פנים אל פנים עם האנשים ולדבר עמם, להראות להם שיש אנשים שליבם עדיין לא התאבן מול ניירת ובירוקרטיה. אירועי הקיץ הראו שהאדם הממוצע בארץ מתקשה לגמור את החודש, מכאן שמי שנמצא בעשירונים הנמוכים יכול לעבוד למחייתו ועדיין למצוא עצמו לא מסוגל לדאוג למגורים בכבוד.
בצעדה השנה נצעד ברחובה של עיר ונקרא הן למוסדות השלטון והן לעצמינו לא להתעלם מהמצב הקשה בתחום הדיור הציבורי, נבטיח לעצמינו שלא ננוח ולא נשקוט עד שאחרון האזרחים במדינה יוכל לזכות לחיים בכבוד. רק מצב זה יוכל להחזיר את הכבוד גם למדינתנו ולעצמינו.
