הפגנה נגד גירוש משפחת סומרין בסילוואן. 25.11.2011
Demonstration against house evictions, Silwan, East Jerusalem. 25.11.2011. cc: flickr.
הרב אריק אשרמן מלמד אותנו כי אלוהינו הוא אלוהים של אפשרויות אין סופיות. אך מכל מקום, אלוהים איננו עובד לבד. תושבי הדיור הציבורי והבדואים אינם נכנעים ולכן גם אנחנו איננו צריכים להיכנע במאבק החברתי.
במרץ 2000 מחמוד חממדה ואני הופענו יחד בתמונה בעיתון "ידיעות אחרונות" כחלק מכתבה של רוני שקד. הכתבה עסקה במאמצים של ממשלת ישראל לגרש 700 אנשים נשים וטף, מהמערות שהיו הבתים שלהם בדרום הר חברון. הודגשה החלטת בג"צ להחזיר את הפלסטינים לבתיהם וגם התפקיד של "רבנים למען זכויות אדם" וארגוני זכויות נוספים בהגנה על "כבשת הרש". מחמוד היה אז כוכב תקשורת, הוא רואיין ע"י ה-CNN, והופיע בערוץ 1 בטלוויזיה בבוקר של הדיון בבג"צ. היום מחמוד רק אחד מהקורבנות הפלסטינים של מדיניות תקנות התכנון והבניה של ישראל כדי למנוע נוכחות פלסטינית בדרום הר חברון. המניעים של מדינת ישראל הם פוליטיים ומבקשים לגזול את אדמות אלו ולעבור על החוק הבינלאומי.
הבית של מחמוד שנבנה על הגג של המערה שלו במ'פקארה נהרס ביום חמישי, כחלק מגל ההריסות וצווי ההריסה הנוכחיים. באותו היום נהרס גם המסגד וכמה מבנים נוספים בדרום הר חברון. ההריסות הם חלק מפירוש דרקוני לסטטוס קוו שכפה הבג"צ. ההתנחלויות והמאחזים הלא חוקיים מתרחבים בשעה שהבתים של מ'פקארה והכפר דקייקה, בתי הספר של סוסיא ומנייזל ומבנים נוספים מקבלים צווי הריסה. מדיניות זאת לטעמי עושה "איפה ואיפה".
הפחד והמעצר במ'פקארה
ביום חמישי ישבתי בערב עם המשפחות במ'פקארה, והם לא חשבו על הבית, או המסגד, או על שני פעילים ישראלים שנעצרו בגלל שכביכול הרכיבו טורבינות רוח. הם היו מכונסים בתוך עצמם, אחרי ששתי נשים צעירות נעצרו.
בשעה שפטיש האוויר התחיל לשבור את גג המערה שלהם בזמן שהמשפחה ישבה בתוכה, הבת של מחמוד יצאה החוצה למחות. כוחות הביטחון התיזו עליה גז והתנפלו עליה. חברה שיצאה להצילה גם היא נעצרה ואשתו של מחמוד שברה את רגלה. מחמוד רצה להגיש תלונה, ואני כמובן אמרתי שאעזור לו בכך, למרות שבליבי ידעתי שהסיכויים קלושים. בהיותם פלסטינים, המשטרה יכולה לעצור אותם ל-96 שעות לפני הבאתם בפני שופט וגם להאריך את המעצר בעוד 96 שעות. לבסוף, הבחורה השניה הושארה, ביום שני מאוחר בלילה במעצר במתקן קלנדיה. ובתו של מחמוד תעמוד היום למשפט.
החדשות הרעות לא פסקו במ'פקארה. הנה מקבץ של ידיעות מדאיגות שקיבלתי:
- נפגשתי עם שותפינו לגבי תוכניות הממשלה לגרש עוד 30,000 בדואים מבתיהם "הלא מוכרים" בנגב,
- דיברתי עם שותפים אחרים על מאמצינו להפסיק את ההרס של הדיור הציבורי.
- שבוע שעבר התבשרנו כי הצבא מלא את חובתו ונתן לתושבי אל-ג'ניה לחדש את המסיק באדמות בתוך התנחלויות הטלמונים. אך שוב קיבלנו הודעה כי המסיק במקום הופסק. אשה מבוגרת מסרה חיכתה שבועות מפני שהמתנחלים טענו לפתע, באמצע יום מסיק שתואם שהאדמה שייכת להם. אני בטוח שהזיתים מ-35 עצי הזית שנשארו, נגנבו מזמן.
- בית הספר בחאן אל אחמר ממשיך להיות בסכנת הריסה.
- תושבי המאהלים שנותרו מאחור מרגישים שהם חיים על זמן שאול.
מקרים אלו מצטרפים למקרים רבים של אי צדק. אחרי 11 שנה אפשר לראות הצלחה כשהמשפחות עדיין מתגוררות במערות במ'פקארה. אפשר גם לראות עמל במאמצים המשפטיים למנוע את גירוש משפחת סומרין בסילוואן. בזכות קמפיין המכתבים שלנו והתרומה הרבה שלכם/ן האיום של גירוש המשפחה הוסר. הישג נוסף אולי יגיע כשנראה את תוצאות התארגנות חברי הכנסת שיגנו על הדיור הציבורי. בנוסף, לחץ ציבורי הביא להסרת האיום על הריסת המתקן הסולארי של הכפר מנייזל.
יעקב ללא ספק ריחם על עצמו כאשר ברח על חייו בפרשת השבוע "ויצא". יעקב כל כך היה עסוק בצרותיו שהוא נכשל להבחין ש: "אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי." (בראשית כ"ח, י"ז).
אלוהינו הוא אלוהים של אפשרויות אין סופיות. אך מכל מקום, אלוהים איננו עובד לבד. תושבי הדיור הציבורי והבדואים אינם נכנעים וגם אנחנו איננו צריכים להיכנע. אני יכול, לאור המקרים הרבים של חוסר הצדק המשווע, להפחית מחשיבות ההצלחות. אני מכל מקום מעדיף, במקום זאת, לכתוב לקק"ל מכתב נוסף לטובת משפחת סמרין ולתכנן אסטרטגיה ארוכת טווח.
שבת שלום,
אריק
