הרובע היהודי בעיר העתיקה של רודוס | cc: Flavio@Flickr | Jewish Quarter in the Old Town, Rhodes
הרב נאווה חפץ מחברת בין תולדות, הברכה והבחירה בדיון על זהותו של העם היהודי בהקשר של פרשת השבוע "תולדות".
המושג תולדות מצביע על תהליכיות והוא קשור במרחב ובזמן. העם היהודי היה הראשון להקנות חשיבות מיוחדת לעבר במובן של חיפוש משמעות. במובן זה, העם היהודי אף קדם ליוונים הנחשבים לאבות ההיסטוריוגרפיה העובדתית. מכאן ששימור הזיכרון של אירועים היסטוריים – של התולדות, הוא מן היסודות המרכזיים של היהדות כדת וכתרבות. תולדות עם ישראל מתייחד במעברים, אלו תולדות של רצף בתוך קטיעה, מתקופת האבות ועד להקמתה של מדינת ישראל.
את המושג תולדות ניתן להבין בשלוש משמעות שונות:
- תולדות כלל הבריאה, הטבע, כפי שאנו קוראים בבראשית פרק ב' פס' ד': "…אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם." וכפי שמפרש אותו רבנו בחיי אבן פקודה בספר חובות הלבבות: חבור מתוקן וקיים
- תולדות במובן של היסטוריה קולקטיבית, קורות עם
- תולדות במובן של הסתעפות צאצאיו של אדם למשפחותיו.
ספר "בראשית" בכללותו סובב סביב עניני ראשית – התחלות ויסודות. הספר עוסק ביסודות הבריאה הרוחנית והחומרית, יסודות בתולדות עם ישראל בפרט ושאר העמים בכלל, יסודות בחיי אבות ואמהות, ושוב, ביסודות דרך ארץ מוסר והשקפת עולם. הפרשה שלפנינו, פרשת "תולדות" פותחת במילים: "…וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק:" פרק כ"ה; פס' יט', והפרשה שקראנו בשבוע שעבר, פרשת חיי שרה מסתיימת במילים: "…וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם: אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם:" פרק כ"ה; פס' יב'. המושג תולדות מופיע מספר פעמים בספר בראשית: "…זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם:" פרק ה; פס' א'-ב' ; "…אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ–נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:" פרק ו'; פס' ט'; "…וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי-נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת…" פרק י; פס' א' "…אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת שֵׁם…" פרק י"א; פס' י. המילה תולדות מופיעה 13 פעם בתנ"ך, 11 פעם בספר בראשית, פעם אחת בספר במדבר פרק ג' וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה:, ופעם אחת בספר רות, פרק ד' וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ.
כל הפסוקים בהם מופיעה המילה תולדות, עוסקים בהמשכיות, ביחסים בין הורים וילדים, ביחסים בין אחים בתוך המשפחה, וירושה. ובתוך כך נשאלת השאלה מי יהיה הנבחר להמשיך את השושלת, לרשת את ההורים ברמה הגשמית והרוחנית כאחד.
תולדות סיפורה של משפחה
פרשת תולדות מתמקדת לכאורה בסיפורה של משפחה גרעינית אחת – משפחת יצחק, רבקה והתאומים. לכאורה, שכן, "האדם אינו אלא תבנית נוף משפחתו ומורשתו". לכל תא גרעיני שנוצר יש עבר, כל משפחה מביאה איתה מטען הכולל: היסטוריה, אמונה, ערכים, חוויות חיים, מנהגים, אורחות חיים, מבנה פסיכולוגי, פתולוגיות וטראומות. כך גם בסיפור המתואר בפרשת תולדות. יצחק הוא בן לאישה עקרה שילדה אותו בגיל שנשים אחרות כבר ראו נכדים, יצחק הוא בן עבר טראומה בהר המוריה, ובוודאי היה מודע לגירוש אחיו ישמעאל למדבר. בהתנהגותו של יצחק אל בניו יש מעין: "מעשה אבות סימן לבנים". יצחק מושפע מן הדוגמא האישית שהייתה לו בבית. ורבקה, העולה החדשה, שעוזבת את משפחתה ואת החממה בה היא צמחה ומגיעה לארץ לא מוכרת לתרבות זרה, גם היא כחמותה עקרה, אשר בסופו של דבר יולדת תאומים.
לפנינו משפחה יהודית קלאסית היכולה לפרנס פסיכולוגים ומטפלים משפחתיים רבים. כאם לשני בנים, הסיפור הזה מהווה עבורי אתגר ותעלומה כאחד. כאשר אני קוראת ושבה וקוראת את הפרשה, אני שואלת את עצמי: כיצד יכולה אם להעדיף בן אחד על משנהו, בעיקר לאור העובדה שהיא הייתה עקרה וכל כך השתוקקה לצאצא – לתולדה, להמשכיות? הרי אנו מודעים לכך שבמבנה הפטריארכאלי של העת העתיקה, העמדת צאצאים היה כל ייעודן של הנשים, ומימושן בא אך ורק באמצעות לידת בנים. הביולוגיה שלהן הייתה גורלן ומהותן. והנה רבקה, המתברכת בו זמנית בשניים, בתאומים, אוהבת ומעדיפה בן אחד יותר ומביאה את אביו לברכו על פני אחיו. כיצד יכולה אם לבחור בבן אחד מבין השניים להמשיך את התולדות ומה זה אמור לשקף? אני מבקשת לנסות ולגזור מדברי ר' אברהם ב"ר מאיר אבן עזרא מן המאה ה-11 על הפסוק: "…וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק:" לגבי שאלת העדפת יעקב על פני עשו. הרי כתוב: יצחק בן אברהם, מדוע היה צריך להדגיש, אברהם הוליד את יצחק? וכך אומר הראב"ע: "הוליד את יצחק, שהיה דומה לאביו. וכל רואיו יעידו כי אברהם הולידו". מן הדברים האמורים לעיל, אני מסיקה כי אולי רבקה אהבה את יעקב יותר כיוון שהיה דומה לה? ודמיון לא רק במשמעות הפיסית אלא הרוחנית, נפשית, התנהגותית. הרבה יותר קל לאהוב את הדומה לך את השכפול שלך, את ממשיך מורשתך, מאתגר יותר להתמודד ולאהוב את השונה את ה"אחר". ועשו היה ה"אחר"
השונה במשפחה. לפי רד"ק, היה ברור שיצחק אהב את יעקב ועל כן לא היה צורך לומר זאת, לעומת זאת, אהבתו לעשו לא הייתה אהבת חינם בשל עצם העובדה שהיה בנו, יוצא חלציו, אלא הייתה זו אהבה תועלתנית: "…וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו…". האם אנו אמורים לאהוב את ילדינו משום הערך המוסף שהם מביאים איתם? או שאהבתנו צריכה להיות נטולת תועלתיות? אהבה שאינה תלויה בדבר.
פרשה זו מביאה אותי לבדוק את עצמי כאם שוב ושוב. האם אני עושה איפה ואיפה בין בני ומעדיפה את האחד על פני השני. האם אנו מבצעים אקט של בחירה באחד רק משום שהוא ממשיך את דרכנו, חושב באותן מטבעות חשיבה שלנו, מתעניין בנושאים המעסיקים אותנו, פועל למען דברים החשובים לנו? והאם לא פעם אנו מתנהגים כרבקה או כיצחק, או כיעקב והעדפתו המוחלטת את יוסף על פני יתר בניו, בגלל אותן סיבות עליהן הצבעתי? אני רוצה להעז ולומר כי העדפת הדומה לנו הוא מצב של הורות כושלת, כשם שסיפור יצחק ורבקה הוא סיפור של הורות כושלת.
תולדות, הברכה והבחירה
התולדות והברכה הם שני מושגים הקשורים אלו באלו בקשר סימביוטי, שכן, אם הברכה שורה בביתנו הרי שיש לנו תולדות, יש לנו עתיד, המשכיות, ואם לא הרי שאנחנו עקרים. הברכה הראשונה לאדם בבראשית, א' ; כח' היא: "…וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ:…". ברכה זו מקשרת אותי לתפיסה כי "…אדם יסודו מעפר וסופו לעפר…". מילים אלה, המהדהדות מתוך הפיוט לימים הנוראים "ונתנה תוקף", מצביעות על אותה הידיעה הנוראה מכל, כי כולנו בני חלוף, ובבוא העת, נעמוד כל אחד ואחת מאיתנו בפני סופיות החיים. באמצעות הברכה להעמיד צאצאים אנחנו מתגברים על תחושת הסופיות שלנו ויכולים להמשיך ולצפות לעבר העתיד, ולדעת כי תבנית נוף אישיותם של ילדינו ממשיכה אותנו. בפרשה שלפנינו כמו בפרשות קודמות, הברכה היא גם הבחירה, יצחק ורבקה בוחרים מי יהיה ממשיך הדרך, מי מבין הילדים ימשיך את התולדות – מיעקב או מעשו הבחירה היא יעקב. גם שרה ואברהם בוחרים בין יצחק לישמעאל ובוחרים ביצחק. דפוס בסיפורי המקרא הוא להעדיף את הצעיר על הבכור: יצחק הוא הצעיר, יעקב הוא הצעיר וכך גם יוסף. האם יש כאן ניסיון לאפליה מתקנת? האם הבכור הוא השיקוף והצעיר התיקון, ולכן אנו בוחרים בתיקון?
אני בדעה שעל מנת ליצור תולדות, על מנת להבנות חברה אנו זקוקים גם ליעקב וגם לעשו, גם ליצחק וגם לישמעאל, גם ליושב האוהלים – לרוחני, ללומד התורה וגם לעשו – הגשמי, היודע הציד, והאחד לוקה בחסר ללא השני. גם לדומה וגם לשונה – ל"אחר", יש ייעוד באופן שווה, ואין האחד יכול להתקיים ללא השני. משל לשיחה שהתקיימה בין החזון איש לבין בן גוריון לגבי העגלה המלאה והעגלה הריקה, כשהעגלה המלאה התייחסה לתלמידי הישיבות – יעקב, והעגלה הריקה התייחסה לציונים – העשו, שבנה את הארץ. אך האם אפשר לו ליעקב להתקיים בלא העשו וההיפך? האם אפשר להן, לתולדות להתקיים בלא השניים?
אותו הדפוס של אי קבלת ה"אחר" השונה ממשיך עד לעצם היום הזה. בכל חברה וחברה הפוסט-מודרנית חיים "אחרים" רבים. העולם משופע בשונות. מי ייתן ונדע לקבל את ההבדלים הקיימים בינינו ולהכיל אותם, ומי ייתן ונדע להתייחס לכל אחד ואחת כמי שנברא בצלם אלהים.
שבת שלום,
הרב נאוה חפץ
