הומלסית ישנה במתחם האוהלים של שכונת התקווה בדרום תל-אביב, 6.11.2011. צילום: אקטיבסטילס| cc: flickr | by: activestills
הרב עידית לב מצטרפת לתחושה הרווחת כי מדינת ישראל של נובמבר 2011 היא מקום טוב יותר מזאת של יוני 2011. וזאת משום שקבוצות רחבות באוכלוסיה נאבקות על השינוי, והמאבק מקיף וכלל את כל המדינה. ועדיין ביום של רוח וקור בחוץ הרב לב רועדת מהמחשבה על המבוגרים והילדים שאין להם בית; על אלו שישנים ברחוב; אלו שישנים הספה אצל חברים או משפחה; ועל כל אנשים שאין להם תחושת ביטחון.
פרשת "חיי שרה" נפתחת עם מותה של שרה וקבורתה בחברון. אין אנו יודעים איך מתנהל משק הבית ללא האם המובילה את הבית, אך מיד אחרי קבורת שרה מתפנה אברהם למצוא כלה לבנו. הסיפור המקראי לא מסביר מדוע זה הזמן בו נפנה אברהם למצוא כלה ליצחק, הרשב"ם אומר כי מכיוון שאברהם היה "בא בימים", מבוגר וקרוב לסוף חייו, הוא רצה להשיא את בנו בעודו בחיים. יכול להיות שגם העדרה של שרה, של אישה המובילה את הבית זירז את ההחלטה למצוא כלה ליצחק. עבדו של אברהם יוצא לחרן וחוזר עם רבקה, ולאחר הפגישה הראשונה (והמרגשת) בין יצחק לרבקה בשדה, יצחק מביא את כלתו לביתו, והכתוב מספר לנו: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ.”(בראשית כד, סז). בקריאת הפסוק עולות השאלות: למה נאמר "האהלה שרה אמו"?, הרי שרה אמנו כבר איננה, ומן הסתם גם אוהלה אינו קיים, במתכונת שבו היה כאשר הייתה בחיים. מה הקשר בין ההגעה לאוהל שרה אמנו והנחמה שיצחק מגיע אליה, סוף סוף, על מות אימו?
רש"י אומר: "האהלה שרה אמו – ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מע"ש לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה פסקו וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר)”.
ענת ישראלי, בספר דרשוני – מדרשי נשים, מציעה פרשנות אחרת:
"אל תקראי 'הָאֹהֱלָה' כי אם 'אֱלֹהָּהּ שרה אמו'.
שהייתה שרה עובדת את אלוהי אברהם אישהּ, ומכנה אותה אֱלֹהָה, ורואה בקרבה פנים שלא נגלו לאברהם.
והייתה אֱלֹהָה שרויה עמה באוהלה תמיד, ומנחמת אותה, ולכן 'וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ' (בראשית יח, יב), שמילאה אותה הראייה ההיא אושר ושמחה.
וכשנכנסה רבקה לאוהלהּ של שרה, ראתה אף היא אותה אֱלֹהָה, אלוהי אברהם ואלוהי יצחק, כאשר נגלתה לשרה.
מיד דבקה נפשה בנפש יצחק "וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ.”(בראשית כד, סז).
בית ונחמה
הבית, האוהל הוא הבסיס לחיינו, עבור יצחק כל עוד הבית שלו אינו עומד על מכונו, אינו שלם, הוא לא יכול להנחם על מות אימו. בתוך הבית שלנו אנחנו יכולים לחוות את הנחמה, להתחזק ולמצוא את הכוחות להתמודד עם העולם החיצון. לאבות שלנו לא היה ספק שיהיה להם בית. היה להם אוהל, היה להם מקום, הייתה להם נחמה והיה להם כוח. בקיץ האחרון יצאו אנשים רבים לרחובות בגלל שאין להם בית, אין להם את המקום שמאפשר להם נחמה, מאפשר להם לאגור כוחות, לגדל משפחה, לגדול בעצמם.
הקיץ עבר ובא הסתיו ועכשיו נראה כי הגיע החורף, חלק מהאנשים חזרו לדירות השכורות המספקות נחמה חלקית ועדיין פועלים בניסיון לתקן את המדינה שלנו כך שלכולם יהיה בית. חלק אחר, כמו המאהל שרבנים למען זכויות אדם מלווים בירושלים, כמו אנשי המאהלים בתקווה ובעוד מקומות, נמצאים עדיין ברחוב, בקור, בגשם, עם ילדים, אין להם נחמה. בסעיף כה' של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם נאמר בפירוש כי "כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי…” (ההדגשה שלי).
אני מתפללת כי בימים אלו של חורף ורוח לא נוותר, לא ניכנע ונביא לשינוי המיוחל, ונחיה במדינה שבה לכל אדם יש בית, וכל אדם יכול להגיע לנחמה.
שבת שלום.
