הפגנה של כוח לעובדים.
הרב עדית לב מלמדת על כוח השביתה, הזכות לשבות על פי ההלכה ומספר מקרים כואבים שאירעו לאחרונה המצמצמים זכות זאת.
לפני 16 שנה הייתי חברה בועד הסגל הזוטר של אוניברסיטת בן גוריון, זה היה שנה אחרי השביתה הגדולה באוניברסיטאות, ואנחנו גילינו כי התנאים שלנו נפגעו בשביתה. ניסינו לדבר עם הנהלת האוניברסיטה אבל הם לא התפנו לשוחח איתנו בחזרה. הם לא האמינו שיש לנו כוח. היינו ועד ללא ארגון עובדים מאחוריו, עשינו הרבה צעדים חכמים (וכמה לא) ובסופו של דבר הצלחנו. אבל ההצלחה הזו באה רק אחרי ששבתנו במשך חודש והאוניברסיטה הסכימה, כמעט, לכל הדברים שביקשנו בתחילת הדרך. אין ספק שאם היו יושבים איתנו למשא ומתן כנה ורציני מלכתחילה לא היה צורך בהשבתה. אך נראה שזו דרכו של עולם, עד שהמעסיק לא מבין שיש לעובדים שלו כוח של ממש, דרך השביתה, הוא לא יושב למשא ומתן רציני. ראינו זאת גם בשביתה של חיפה כימיקלים, שם שבתו העובדים חצי שנה על מנת להגיע להסכם שמקובל עליהם, חצי שנה ללא שכר!
פועלים בשביתה
החוק במדינת ישראל מתיר לעובדים לשבות, אך הדבר מותנה, וזוהי זכות יחסית. יש קבוצות עובדים שאסור להם לשבות כלל (חיילים ושוטרים), יש קבוצות של עובדים שיש להם זכות שביתה מוגבלת, והשאר יכולים לשבות תחת מספר תנאים פרוצדורליים. גם ההלכה היהודית מאפשרת לשבות תחת תנאים מסויימים, כפי שניתן לראות בפסקים של הרב קוק והרב משה פיינשטיין. התנייה המשמעותית ביותר לזכות השביתה היא היכולת של המעביד לבקש מבית הדין לעבודה לעצור את השביתה, בדרכים משפטיות שונות. לא ברור מהיכן נובעת זכות השביתה, פרופ' אהרון ברק סובר כי היא נובעת מחוק "כבוד האדם וחירותו", וכאשר נשאל בע"פ הרב קוק הוא ענה (בע"פ) על שאלה בנוגע לזכות השביתה כך:"שביתה מותרת רק בתנאי שסיכסוכי עבודה כאלה ימסרו לפני בית דין מוסמך, ואם נותני העבודה יסרבו לקיים את הפסק דין, יש רשות לפועלים לשבות.
באופן כללי המעסיקים במדינת ישראל, וביניהם מדינת ישראל עצמה, נוהגים לפנות לבית המשפט ולבקש לעצור את השביתות. כצופה מהצד, חשבתי לרוב כי בית המשפט שומר על האיזון בין הזכות של העובדים לשבות לבין הפגיעה במעסיק, ובכך העובדים מצליחים להפעיל את הכוח הממשי היחיד שיש להם כנגד המעסיק.
אויבי הציבור
המעסיקים מאז ומעולם ניסו לצייר את העובדים כמי ששובתים שלא לצורך, ולזרוע דה לגיטימציה סביב השביתות. חלק מהניסיון ליצור את הדה לגיטמציה היה דרך הצגת העובדים כאויבי הציבור ברגע שהם מעיזים להלחם על זכויותיהם באמצעות התארגנות עובדים ושביתה.
כאלו היו הניסיונות להלך אימים על ההסתדרות סביב תמיכתה היוצאת דופן בעובדי הקבלן. וכזו הייתה גם התבטאותו של הממונה על השכר אילן לוין כנגד שביתת הרופאים ("לא לרצוח בשביל תוספת שכר"). למרות שהרופאים נוהגים ונהגו באחריות רבה ולא נטשו את משמרתם אלא נקטו בעיצומים למעשה, עדיין התבטא בחריפות זו הממונה על השכר, וניסה לגרום לדה לגיטימציה של מאבק הרופאים (הראשון). ביחס ליוזמת ההסתדרות להשבית המשק בשל עובדי הקבלן נשמעו אמירות שמטרתן הייתה דה לגיטימציה של השביתה, למשל האשמת ההסתדרות בכך שהיא יצרה את תופעת עובדי הקבלן ולכן היא אשמה בה.
ההפתעה הגדולה, עבורי, הייתה ההצטרפות של בית הדין הארצי לעבודה לדה לגיטמיזציה של השביתות.
בתחילה בית הדין לא אפשר לרופאים להתפטר פעמיים, ועכשיו לא אפשר להסתדרות לשבות, ואת שני מובילי המאבקים הללו שלח להדברות, שמניסיון העבר אפשר לנחש שלא תסתיים לטובת העובדים אלא אם תהיה שביתה כואבת.
בית הדין הארצי לעבודה אמור להגן על האינטרסים הרחבים של המדינה. אינטרסים אלו אמורים לשקף את הערכים שעליהם בנוייה המדינה שלנו. הצד הדמוקרטי תורם לנו את התפיסה כי זכות השביתה היא חלק בלתי נפרד ממערכת חיינו, והגרא"י קוק והרב משה פיינשטיין תורמים לנו מהצד היהודי תפיסה כמעט זהה לתפיסה הדמוקרטית על זכות שביתה יחסית ובפיקוח של בתי דין. אני מקווה כי היחס לשביתות מצד בית הדין הארצי לעבודה יהיה אחר בהמשך הדרך, וכי גם הפקידים הבכירים במשרד האוצר (ואולי המעסיקים הפרטיים) יבינו שעובדים שמקבלים את הזכויות שלהם ומרוויחים שכר ראוי, הם הבסיס לחברה שלנו.
הפוסט התפרסם לראשונה ב"עבודה שחורה"
