פתחו את השער למסיק ›

תמונות מהמסיק ליד כפר קדום סמוך למאחז "שבות עמי".

הרב קובי וייס מתאר את רשמיו מאירועי המסיק. אנו למדים על השיטה בה מדינת ישראל מספחת את אזורי קו התפר, הופכת את החקלאים הפלסטינים למיואשים ומתוסכלים. בעלי הקרקעות לא מסוגלים להגיע אל אדמותיהם ונמנעת מהם עיבוד השטח. שטחיהם מוקפים בשטחי בנייה והם לא יכולים לעבד כראוי את מטעיהם.

במסיק האחרון היינו במטעי הזיתים של הכפר בילעין הנמצאים מהצד הישראלי של גדר ההפרדה. השטחים נבלעים על ידי העיר החרדית מודיעין עלית. הבנייה של מודיעין עלית הינה לציבור החרדי שמצוקת הדיור – לנוכח הגידול המהיר שלו – מחייבת אותו לצאת ממרכזי האזורים החרדיים הקלאסיים כגון בני ברק וירושלים ולגור במקומות זולים יותר. התושבים החדשים שיגורו מעל השדות של עאמר ודומיו (חלק מהשדות בהם מסקנו בארגון שנה קודמת כבר הפכו לישורת המיועדת לבנייה) לא מודעים כלל לדרמה האנושית שהם שותפים בה (כבר בשנת 2005 התריע על כך פרופ' גדי אלגזי). כך חוברים הייאוש מהצד הפלסטיני (כפי שתקראו בהמשך) וחוסר מודעות מהצד היהודי לכלי ביד המדיניות הישראלית. האם זהו המתכון לשלום עתידי?

השער למסיק סגור

ביום חמישי האחרון (3/11) הגעתי כמתנדב לעזור במסיק הזיתים באזור בילעין ולראות מקרוב את המציאות בשטח. אולם עד מהרה יום מסיק "שגרתי" הפך לדרמה מורטת עצבים וכנציג "רבנים למען זכויות אדם" מצאתי עצמי אחראי בשטח למשחקי חתול ועכבר שלנו, אל מול הצבא ומפקדות התיאום.

האוטובוס עם המתנדבים הראשונים הגיע לאזור השער בגדר ההפרדה על מנת לחכות לפלאחים מהכפר בילעין מצידה השני של הגדר בסביבות שבע וחצי. והשער למטע המסיק היה סגור. במקום לא נראתה נוכחות צבאית. מרגע זה החל מרתון מורט עצבים של טלפונים גם של הרב יחיאל גריינמן (מנהל מחלקת זכויות אדם בשטחים הכבושים) ובמקביל  טלפונים שלי למפקדי הכוחות המקומיים. ביקשנו מהם לאפשר את פתיחת השער למסיק.

התגובות בצד הצה"לי נעו מאמירות כמו "מטפלים במצב, חכו בסבלנות" ועד "הסיור בשער קרוב וכשיסיימו יגיעו אליכם". לאחר מכן הגיעו תגובות כמו "הגענו בשמונה לשער ולא הייתם ולכן עזבנו" – תגובה שקרית שזכתה למחאות וכעס רב משני צידי הגדר. לאחר שעתיים של מריחת הזמן והגברת הלחץ מצידו של הרב יחיאל גריינמן (שפעל במרץ רב שש שעות רצופות בטלפונים), התחלנו לקבל תשובות של "המסיק נגמר אתמול, אין כבר מה למסוק" או "אין כבר פלאחים שמעוניינים למסוק", ללא קשר כמובן למציאות בשטח, למשפחה המורחבת של עמאר שחיכתה מעבר לגדר ולתיאומים ולסיכומים ולהתחייבויות שניתנו במפורש לארגון יום קודם. לאחר דין ודברים ומעבר הלוך ושוב בין כל הגורמים בשטח, ניסו לשכנע אותנו שוב ושוב שחג הקורבן מתקרב ואין טעם לצאת למסוק ואישורים יינתנו שבוע הבא לאחר החג.

איך להלחם בייאוש

הייאוש כבר החל לחלחל ובמקביל יריב הדובר של הארגון (רבנים למען זכויות האדם)  החל להפעיל עיתונות מקומית והרב יחיאל פנה לעורכי הדין של "יש דין", אולם כולם קבלו אותם התשובות. היה ברור לכולנו, עשרת המתנדבים שנותרו לאחר המתנה של  כחמש שעות בשטח הפתוח, וכן לעאמר הפלח מהעבר השני שזו סחבת מכוונת שמטרתה לייאש את כולנו ולהוציא את החשק מהרעיון המוזר של מסיקת הזיתים של בעל האדמה מאדמתו.

בשעה שתים עשרה החלטנו יחיאל ואני שכיוון שלא נראית תזוזה וכדי לא לבזבז עוד שעות יקרות מכל הפעילים היקרים שהגיעו החלטנו לשוב על עקבותינו. אך כפי שהרב אריק אשרמן (מזכ"ל הארגון) תמיד מזכיר, חציית ים סוף החלה רק אחרי שהמים כבר הגיעו לבני ישראל מעל האף. שתי דקות לאחר שהחלנו בתזוזה הרב יחיאל הודיע בהתרגשות כי ניתנה הוראה לפתיחת השער. חזרנו במהירות ואספנו את עמאר עם ילדיו (הנשים שהיו איתו עזבו קודם לכן  כיוון שאחת מהם הייתה בהריון והרגישה ברע).

את שהתרחש לאחר מכן מתארת עדנה מורדוך מהתנדבות הוותיקות של הארגון, במכתב ששלחה אלי:

"הגענו לאחת השלוחות של מודיעין עילית הקרובה מאד לחומת ההפרדה. ירדנו מהרכבים והלכנו בעקבות עאמר לעבר חלקתו. ירדנו מגב ההר לתוככי ואדי (ירידה לא קלה), הירידה לאורך שפולי ההר חלפה ע'פ חלקה לא קטנה של מטע זיתים (או שקדים?) שרוף, עד שהגענו למורדות ההר, שם חוצה ואדי עם חלוקי נחל ,מה שמעיד שאולי בעבר היה זה נחל שזרמו בו שיטפונות. על גב ההר שמנגד נבנית עוד שלוחה של העיר. בצד המזרחי החומה (גדר ההפרדה) נבנית ומחוזקת בעוד תמיכות מאבן. רעש דחפורים ומנופים ליווה אותנו לאורך שעות המסיק.

משני צידי הוואדי השתרע המטע של עאמר ומשפחתו, "מה שאבא שלנו הוריש לי ולאחים שלי". מטע שלא זכה לטיפול חקלאי מזה שנים, כי פשוט אין נגישות אליו עם כלי חקלאי כל שהוא. העצים לא ניגזמו והם "טובלים" בסבך קוצים, "חזירים" (צמחית פרא של ענפי  הזית, לאורך גזע העץ, המחייבים גיזום). והעשבייה בשטח המטע צומחת פרא, אבל הפלא ופלא הייתה רמוסה בשבילים הדוקים. מה שניראה בעיני כנוכחות מאסיבית בשטח, קודם הגיענו. גם שאריות מזון, הרבה מאד בקבוקי שתייה קלה מפלסטיק הזרוקים מכל עבר.
בקיצור, לאור הדלילות של הזיתים על העצים אפשר היה גם לשער שהיה מי שמסק לפנינו. ובכל זאת במשך שלוש וחצי שעות מסקנו פירורי שאריות  ללא ניילונים או אמצעי איסוף אחרים, בהם גם לא היה צורך, מפני שכל יבולינו הסתכם,בשני דליים (בקושי). קטפנו זית פה ושם, לפעמים מענף קשה השגה, או עץ סבוך במיוחד על צלע הר תלול.

זו דוגמה קלאסית איך אזורי "קו התפר" הופכים בהדרגה לנכסי מדינת ישראל. לשאלתי עאמר אמר שלא ביקר בחלקה זו ארבע או חמש שנים. הוא לא היה מר או זועם. להיפך. כמו קיבל מציאות זו בשלווה והכנעה, גם כשנתקלנו במסיק אגרסיבי של קריעת ענפים מהעצים, ומול עיניך נתגלה הפצע הפתוח על אחד מענפי העץ.  לי כל היום הזה היה חוויה מאד קשה. הכיבוש בכל כיעורו נכח מרגע הגעתנו עד שעזבנו…  להתראות בימים טובים יותר, עדנה "

השלמה עם אובדן

עאמר מתגורר כעת בראמאללה, ולא בכפר בילעין עצמו, יתכן כי ייאושו ואדישותו נובעים מכך שכבר השלים עם המציאות של אובדן האדמות ויכולת ההתפרנסות מחקלאות. עדנה הינה מתנדבת ותיקה מאוד בארגון, השתתפה באירועי מסיק רבים ועדותה, בעיקר על האדישות החיצונית והייאוש של עאמר, יכולה ללמד על התהליך שעובר על הפלאחים, ממקום של התקוממות על העוול וכעס רב להשלמה בהכנעה למצב והרמת ידיים. האם זוהי אינדיקציה "לניצחונה" של המערכת? העובדה שמנגד לא ניצבים בשטח כוחות אידיאולוגים אלא כלכליים יכולה להשלים את התמונה.