לנון בחזרות, מבצע את "Give Peace A Chance"מונטריאול, קנדה שנת 1969
הרב יהונתן צ'יפמן משווה את עקדת יצחק לשיר של ג'והן לנון "דמיינו" (Imagine) כחלק מקריאה ביקורתית של פרשת "וירא"
הפרק על עקדת יצחק, הקשירה של יצחק, הוא אולי הפרק הבעייתי ביותר, מבחינה דתית בכל התורה, המעלה בעיות קשות, גם אתיות וגם מבחינת הברית. איך אנחנו מבינים את המושג של אלוהים הבוחן את אמונתו של "אברהם אהובו" ע"י דרישה שיקריב את בנו עצמו ובשרו. הרי יצחק נולד אחרי עשרות שנים של עקרות והוא זה שהיה צריך בבוא זמן, כאשר "ירש את ארץ כנען" להמשיך את הברית שמזרעו יצא "גוי גדול" "ככוכבי השמים" "וכחול אשר על שפת הים"?
ישנו ניגוד בלתי נסבל בין מה שמלמדים אותנו על אלוהים במקומות אחרים, שאלוהים הוא המקור של כל הטוב, הצדק והגינות, ובין מה שהוא דורש בעקידה – מה שהתיאולוג הדני סרן קירקגור מכנה "השהיה דתית של המוסר". וגם אילו, כמו שאנחנו הקוראים יודעים מהכרות נועם הסיפור, אלוהים התכוון מלכתחילה לעצור ברגע האחרון, את הקרבת האדם האכזרית והברברית, באיזה מובן הדבר בוחן את אמונתו של אברהם? האם אפשר באמת להשוות אמונה לטפשות, לציות עיוור למעשה האכזרי והלא מוסרי ביותר ובסתירה לדברות?
נהרות של דיו נשפכו בניסיון להבין בעיה זו מכל כיוון שאפשר, ע"י אנשים יותר חכמים ויותר מלומדים ממני, ואני מסופק אם יש לי משהו חדש לומר על בעיה מסובכת זו. ובכל זאת יש גם משהו הירואי בדמות של אברהם שמתוארת כאן: "אביר האמונה" (שוב סרן קירקגור). אולי באופן פרדוקסאלי, העקדה נראית במסורת שלנו כדגם לקידוש השם – נכונות של יהודים למות כדי לקדש את שם אלוהים. במיוחד בצמתים היסטוריים בהם האמונה היהודית הועמדה למבחן, כמו בתקופת הצלבנים ותקופות אחרות של קיצוניות מוסלמית או נוצרית, כאשר יהודים הועמדו בפני ברירה נוראית של להכחיש את אמונתם או להיהרג – אברהם בהר המוריה נחשב כדגם של גבורה לגבי יהודים שנקראו להתחרות עם נאמנותו הנחרצת לאלוהים.
דמיינו כמשל
לפני כ-40 שנה כתב ג'ון לנון מהחיפושיות שיר בשם "דמיינו":
"דמיינו שאין גן עדן
זה קל מאוד אם תנסו
אין גהינום מתחתינו
מעלינו רק שמים
דמיינו שכל האנשים
חיים רק את היום.
דמיינו שאין מדינות…
שום דבר להרוג או למות עבורו
ואין דתות גם
דמיינו שכל האנשים
חיים בשלום…"
יכול להיות ששיר זה הוא הדבר הקרוב ביותר למניפסט האידיאולוגי של החיפושיות ותרבות הצעירים של שנות ה-60 שהם היו מעין הדוברים שלהם – אם תרצו כמעט ההמנון של "עם ההיפים". כל מה שהם (אנחנו) ראו במילים של המבוגרים היה גזענות, התפוצצות כלכלית, מלחמה ושפיכות דמים שהונעה ע"י חילוקי דעות לאומיים או דתיים. האם העולם לא היה מקום נהדר אילו כל חילוקי הדעות המלאכותיים בין האנשים היו נעלמים באורח פלא? אם כל האנשים היו חיים "למען היום". העולם יכול היה לחיות בשלום. השיר מסתיים במילים הבאות:
"אתה יכול לומר שאני חולם
אך אינני היחיד
אני מקווה שיבוא יום שגם אתה תצטרף אלינו
והעולם יהיה מאוחד."
התפיסה של מלחמה נגד הרוע – שאיחדה עמים נגד הנאציזם במלחמת העולם השניה, ואשר הובילה אנשים מאותו הדור לחשוב על עצמם כ"דור הגדול" מפני התכונות של גבורה והקרבה עצמית שלהם הוכרחו בגלל המאבק לא היו ידועים. גם זה היה נראה כאשליה – האני מאמין היה שאנשים הם באופן בסיסי אותו הדבר, רוצים אותם דברים, וזה רק עניין של מנהיגים אשר עבור השטניות שלהם, מונעים ע"י סיבות של כוח, גרמו לקבוצה אחת לצאת כנגד השניה.
בשביל מה למות
שורה אחת בשיר – "אין שום דבר שכדאי להרוג או למות עבורו" – נראתה מנוגדת לחלוטין לאתוס המשתמע מן העקדה, ומעלה שאלה מכריעה: האם יש משהו שכדאי למות עבורו? האם החיים, זאת אומרת בסופו של דבר, החיים של הפרט, יקרים בכל מחיר? האם ישנם עקרונות אבסולוטיים, רעיונות כל כך חשובים שאדם חייב למות ולא להפר אותם? האם ישנן פעולות כל כך מגונות שאדם חייב להימנע מלעשותן אפילו במחיר של חייו?
המסורת היהודית נתנה תשובות ברורות לשאלות אלו, שכל כך מוכרות, שכמעט ואין צורך לחזור עליהן. מעניין שעל שתיים מתוך שלוש המצוות שעליהן נאמר "יהרג ולא יעבור", הן בעצם מצוות חברתיות, לפחות במה שקשור ליחס לאחר: לקחת חיי אדם, או לחלל את האינטגרטי המיני של האחר. אך האחרונה משלוש המצוות היא החשובה ביותר וללא ספק הבעייתית ביותר, במונחים של האתוס המודגש "דמיינו": להכחיש, אפילו עבור תועלתיות זמנית, אפילו לצופים מהצד, את נאמנותו של אדם לאלוהי ישראל. זה גם לפחות אחד מהשעורים של עקדת יצחק, וזה גם מה שלבסוף, מבדיל את האתוס של העקדה מזה של שנות ה-60.
שבת שלום
אבל לנון צדק. והמסר של העקדה אולי כבר לא עכשווי לפחות לגבי המציאות של העולם כיום. אולי בזמנו של אברהם היה הנאמנות המוחלטת לאלהי ישראל מוסרית ומעשית- לא כך היום שהעולם ,כולל היהודי , עושה מלחמות "קודש" בשם הדת ונראה בכלל שלאלקים נמאס קצת מהדת שבני אדם לקחו לעצמם- אז כנראה שדברים השתנו מאז העקדה – דברים בעולם- ומה שנאמר יהרג ובל יעבור (שהיא מצות חכמים) זה לגבי עבודה זרה – דבר שהיום לא נחשב כשבני אדם אינטלגנטים ברוב העולם לא יתנו תוקף , גם זמני לעבודה זרה באמת . בקיצור לעניות דעתי לנון צדק בשירו הזה – והנני רואה בשלימות את שיר זה כשיר אוטופי גאולי שכמו לנון ראה בעתיד ועתיד פשוט להיות "הגאולה אינה בהכרח עניין דתי" (הדרך לחיים של משמעות חכמת הרבי מנחם שניאורסון)
שיניתי את דעתי. אני חושב שעם כל ההצלחה של לנון ומה שנתן לעולם לכאורה הרי בסה"כ הוא אינו יהודי- כלומר גוי , ואינו מבין או קשור לאמונה כמו היהודי זה אולי כואב אבל זאת האמת
לאברהם שלום ותודה על ההערות שלך. נשאל את הרב צ'יפמן האם הוא רוצה להגיב. בינתיים רק אומר שאני מפוצל כאשר אני קורא את העקדה. בראש השנה אני קורא אותה כמו חז"ל קראו- מבחן אולטימטיבי של אמונה-האחרון והגדול מעשרת הניסיונות שאברהם מצליח לעבור. באשר אנחנו קוראים את פרשת וירא במשך השנה, אני שואל האם אברהם נכשל במבחן. (שמעתי, אבל לא מצאתי, שגם הרבי מגר הראשון או שני אמר משהו דומה) אולי אברהם היה צריך להתווכח עם ה' כמו שהוא מתווכח על סדום ועמורה. אחרים/ות אומרים/ות שהאמונה של אברהם היה שהוא ידע שה' לא באמת יידרוש ממנו לעלות את בנו כקורבן. אחרים/ות אומרים/ות שאברהם לא התכוון להעלות את בנו, אבל רצה לבחון את אלוקים. וגם יש שאומרים/ות שזו היתה הדך של אלוקים ללמד שאלוקים לא רוצה קורבונות כאלו.
בקיצור, איני פוסל את ג'ון לנון כי הוא היה גוי, ויש ימים שגם אני קם בבוקר ושואל האם העולם היה יותר טוב אילו לא היה דת או לאום. אבל, אמונתי היא לא דבר שאני יכול להדליק או לכבות כמו מנורה. כאשר לא להאמין לא כל כך אופציה עבורי, השאלה היא איך אנו מאמינים/ות? הגדולה של התורה היא שיש "שבעים פנים" לפחות. היא לא נותנת תשובות אחידות ופשטניות. עלינו לחבק את התורה וגם להיאבק איתו. כפי שהרב ארת'ור ווסקו מלמד, גם האחיזה של המאבק יכול להיות חיבוק של אהבה. וכמובן, המאבק הוא על נשמתנו ועל נשמת היהדות. האלוקים והיהדות שאני מאמין בהם/ן דורשים/ות ממני לכבד את צלם אלוקים בכל אדם באשר הוא/היא אדם.