cc: Eric Dowdle, Noah's Ark, 29×38 inches
הרבה מירה רז עושה חיבור מרתק בין סיפור משה לסיפור נח באמצעות התיבה. התיבות מהוות שתי נקודות של הצלות שיש להן משמעות רבה לעתיד העולם. פרשת נח מלמדת שבחורבן הטוטאלי יש הזדמנות חברתית חדשה.
מנֹח בתיבה ועד מֹשה בתיבה בשני המקרים התיבה היא האמצעי להצלה. בפרשתנו סיפור ההצלה מסופר כך:
"יג. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי–כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ. יד. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר… יז. וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם, עַל-הָאָרֶץ; וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת-הַתֵּבָה, וַתָּרָם, מֵעַל הָאָרֶץ. יח. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד, עַל-הָאָרֶץ; וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם… כג. וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיִּמָּחוּ, מִן-הָאָרֶץ; וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בַּתֵּבָה."
ספור ההצלה של משה מסופר בספר שמות פרק ב':
"א. וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי. ב. וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג. וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. ה. וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. ו. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה; וַתַּחְמֹל עָלָיו–וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. ז. וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ, אֶל-בַּת-פַּרְעֹה, הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת, מִן הָעִבְרִיֹּת; וְתֵינִק לָךְ, אֶת-הַיָּלֶד. ח. וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, לֵכִי; וַתֵּלֶךְ, הָעַלְמָה, וַתִּקְרָא, אֶת-אֵם הַיָּלֶד. ט. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי, אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ; וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד, וַתְּנִיקֵהוּ. י. וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן;"
תיבת הצלה או גאולה
התיבות מהוות שתי נקודות של הצלות שיש להן משמעות רבה לעתיד העולם, מדוע? כיון שהן שמשו לצורך גאולה. פה המקום להסביר בקצרה מהו ההבדל בין הצלה לבין גאולה. לפי מילון אבן שושן, המשמעות של 'הצלה' הינה חילוץ מסכנה, ישועה, פליטה, ואילו המשמעות של גאולה הינה שחרור, פדות, חידוש והחייאה. כמו כן 'ניצַל' הוא נמלט, נחלץ מאויב או מצרה, ואילו 'נגאל' הוא מי שׁהוצַא לחופשי, שוחרר.
תיבת נח חצצה בין העולם הישן שנמחה, לבין העולם החדש שעתיד להיוולד כשייצאו מן התיבה כל החוסים בה. בעולם הישן הייתה השחתת מידות גורפת, "מלאה הארץ חמס", אין דין ואין דיין, כל דְאַלִים גְבַר. לאדם לא הייתה כל מודעות שהוא חי בעולם שנברא "סוף מעשה במחשבה תחילה". לוּ הבין זאת היה יודע שתכנית הבריאה כוללת לא רק את חוקי הטבע אלא גם את חוקי המוסר. לא רק את הניגודים בעולם הטבע, אלא גם את היכולת והחובה לאחדם.
ההצלה באמצעות התיבה לא היתה רק כדי להציל פיסית מסכנת המבול. ההצלה נועדה לאפשר את הגאולה מהפחד מפני החמס שמשל בכיפה. ההצלה אפשרה עולם חדש של מוסר ובחירה בטוב מבלי לפחד מפעולותיו הנגדיות של הרע (שנלחם על קיומו).
גן עדן לאחר המבול
חיבור מחדש אל יהוה הוא ההויה של העולם שניתן לאדם, הויה של גן עדן, הויה של שבת-שלום-ומנוחה. ואכן, קיים מושג "שבע מצוות של בני נח". אלו הן שבע המצוות המוטלות על כל בני האדם ולא רק על ישראל. בתלמוד (מסכת סנהדרין נ"ו ע"א) נאמר: "תנו רבנן, שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגֶזֶל , ואֶבֶר מן החי". הרמב"ם (בהלכות מלכים פ"ט ה"א) אומר: "על ששה נצטווה אדם הראשון… הוסיף לנח 'אֶבֶר מן החי'" כי רק אז, כשיצאו מן התיבה, הותר לאכול בשר. ד"ר יוסף שכטר כותב בספרו "לקסיקון אוצר התלמוד": "שבע מצוות אלו הן הדרישות היסודיות שתורת ישראל דורשת מאת כל הנברא בצלם אלהים. האדם באשר הוא אדם חייב במצוות אלה. ואם אינו מקיימן אינו בגדר אדם:
- עבודה זרה – אסור לעבוד לכוחות הטבע ולפֶּסֶל, לאדם ולבעלי חיים ולדומם.
- ברכת השם – אסור לקלל (לחרף) את שם ה'.
- שפיכת דמים – אסור לרצוח אדם, כי נפש האדם היא ערך אלהי ואינה ערך משקי- כלכלי או מדיני.
- גילוי עריות – אסור לחלל את היחס שבין איש לאשה והמחללו מתרחק על ידי כך מה'.
- גֶזֶל ודינים – השלטת חוק ומשפט בחברה האנושית.
- אֶבֶר מן החי – איסור אכילת בשר שנפשו, היינו דמו, עדיין בו." איסור זה קשור גם לעובדה שהיו חותכים אבר או חתיכת בשר מבעל חיים בעודו בחיים, כשהדם (הנפש) מחוברת עם הבשר וגם נגרם צער רב לבהמה.
התיבה של משה הצילה אותו ממוות, ונוצרה האפשרות לגדל מנהיג מן העבדים בארמון המשעבד. משה נועד להציל את העברים ולהביאם להר סיני שם יקבלו כלי של מודעות – חוויה פורצת תודעה – מעמד הר-סיני שיגאל אותם גאולה שלמה. כלומר – לא רק יצאו ממצרים פיזית, אלא גם הוציאו את מצרים מתוכם. שמעו בקול דממה פנימית דקה את המילים: "אנכי יהוה אלהיך…" שמבטלת כל פרעה אפשרי. המהפכות הגדולות בעולם שסחפו בני אדם בהמוניהם, שלא ירֵאו משליטים רבי כח, באו ממקום פנימי זה.
התיבה היא סוג של רחם, ממנה נולד עולם חדש בשני אופנים: עולמו של נח ועולמו של משה. העולם הראשון מייצג יותר את ההצלה הפיזית, ההזדמנות החדשה ליצירת עולם טוב ואפשרות לתיקון עולם. העולם השני יוצא מן התיבה לחיים חדשים בבית פרעה. משה עוזר אל אחיו כנסיך מצרי, בורח למדבר כפליט ללא זהות ברורה ובמעמד הסנה תוטל עליו השליחות שהיא למעשה ייעודו: הוא המושה – מבית עבדים של החומר, של הנפש חיה, אל החופש המופלא של נשמת-החיים. הוא המושה אל ניצוץ אלוהי שרק מזיוו אפשר לגרש את החושך של עולם שגורלו נגזר.
העולם שנכחד במבול, לא היתה לו זכות קיום. וכשאין לאדם רצון (ולכן גם יכולת) לשנות ולהשתנות, בא המבול שנותן הזדמנות חדשה. אבל בתורה, בפרשתנו, ישנה הבטחה שהזדמנות כזו, שקשורה בחורבן טוטאלי היא חד פעמית, מעתה והלאה תזדקק האנושות למשה שלה. כל אחד באופן אישי וכל חברה ואומה, בעזרת המשה שלה יקבלו הזדמנות לתקן את העולם.
שבת שלום
