השנה ישבנו כולנו בסוכה – אולם לא רק כרעיון סמלי, אלא כשימור הסולידריות היהודית בין מי שיש לו למי שאין לו. עם סיומו של חג הסוכות
מחאת הדיור הציבורי לא הומצאה בקיץ האחרון – למעשה, היא נחגגת מדי שנה בחג הסוכות. היציאה אל הסוכה מן הבית החם, היא ההזדהות היהודית עם מי שלא יכולים לאפשר לעצמם לרכוש דירה. אין כמו תקופת האסיף המחדדת את הפערים החברתיים בין מי שהצליח לאסוף מהשדה למי שלא הייתה ידו משגת, כדי לחייב את כולם לצאת מהמרפסת למאהל הקרוב – הסוכה.
שבוע ימים נדרשים היהודים לשבת בסוכה. והסיבה: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ויקרא כג).
זכר יציאת מצרים הינו בסיס למצוות רבות, והשאלה המעניינת שהפסוק לא עונה עליה היא: מדוע דווקא הסוכה נבחרה לייצג את יציאת מצרים בחג הסוכות? משום שכידוע לכולנו, גם בפסח אנו מקדישים את ליל הסדר לזכר יציאת מצרים ואיננו יושבים בסוכה. על מנת לענות על קושי זה עלינו להשלים את התיאור המקראי את חג הסוכות, הפעם מחומש דברים (פרק טז): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:"
חג הסוכות הינו חג האסיף ושמחתו מבוססת על הרחבת הלב – בראותנו את המקרר והמזווה, הרכוש, האהבה – כל אותם דברים שבבתינו, שמלאו בכל טוב. אך התורה לא מותירה בחוץ את אלו שאין להם את כל המלאים להחזיק מעמד בחורף והיא מציינת בבירור את האוכלוסיות החלשות שמחויבות גם לשמוח, ואנו אלו שצריכים לדאוג להן: עבדך, אמתך, הלוי (שהוקדש לעבודת האל ואין לו נחלה בארץ), היתום והאלמנה (אלו שנשבר מטה לחמם והם תלויים בחסדי האחר), הגר – המיעוט החי בארץ.
האוכלוסיות המוחלשות יושבות מעבר לגדר וזקוקות לעזרה. כלומר, הן נמצאות מעבר למטריית המשאבים, הכוח וההון; התורה יוצרת את הסולידריות והאחווה הזאת בדרך מיוחדת.
"ר׳ אליהו חיים מייזל (רב העיר לודז' 1821-1912) בא פעם בליל חורף קר אחד אל גביר אדיר לבקש נדבה בעבור עניים מרודים. אך התעקש לא להיכנס לביתו של הגביר ודיבר איתו בחוץ. רק כשהתחיל הקור להציק לגביר אמר לו הרב את מבוקשו. בתגובה העניק לו הגביר ביד רחבה כשהוא תמה ואומר: למה קראת לי החוצה, הלא היית יכול לומר לי זאת בבית? אמר לו הרב: עשיתי זאת בכוונה, למען תרגיש גם אתה את הקור החזק ותחוש את צרותיו ועינוייו של העני" (טל חרמון, עמ' 42). רעיון דומה של הזדהות טמון בציווי לשבת בסוכה.
תקופת האסיף הינה יום תשלום המשכורות. בחברה חקלאית התשלום של האיכר הינו תוצרת האדמה ותנובתה אותה אסף במהלך הקיץ. יום התשלום הוא היום בו בא לידי ביטוי בצורה החריפה ביותר פער המעמדות: יש מי שזכה לתנובה ברוכה ויש מי שלא זכה. והנה, דווקא ביום זה באה התורה ומחייבת את כולם לעבור לסוכה. הסוכה יוצרת סולידאריות בין מי שיש לו ומי שאין לו, ומאפשרת לעשיר לראות את העני מקרוב ומנגד לתת לעני את החיבוק החברתי מכל שכבות העם.
מעקב אחרי המחאה החברתית בקיץ האחרון הראה כי מהר מאוד ממחאה של מעמד בינוני צצו מאהלי אין-ברירה למיניהם. המחאה הכילה קשת סולידרית אמיתית בין מי שיש לו ומי שאין לו, וכך נוצר שיח של זכויות לצד שיח של חובות. קריאת המחאה "העם רוצה צדק חברתי" הדהדה בעוצמה רבה. השנה ישבנו כולנו בסוכה – היא אוהל המחאה היהודי – אולם לא רק כרעיון סמלי אלא כתובנה עמוקה ששימור המסורת של סולידריות יהודית מועבר מדור לדור ובמיוחד לדורנו אנו. כולנו ישבנו בסוכות במדבר בדרך לארץ ישראל וכולנו ראויים כיום לשבת בדיור של כבוד בארץ ישראל, הכולל פתרונות של דיור ציבורי ודאגה כוללת של הממשלה לזכות לדיור.
