הפגנה בידי כוח לעובדים ועובדי קבלן – בדרישה להעסקה ישירה של עובדים וקבלת כל הזכויות הסוציאליות הראויות. מדובר במאות עובדים ועובדות בעיריית תל אביב שלא מקבלים את אותם הזכויות כמו כשבעת אלפים עובדי עירייה מאורגנים.
צילום: נתן שקרצ'י
התעסוקה כשותפות בין הון, יזמות ועמל –הרב עידית לב ויריב מוהר מעמידים תפישה משלימה של צדק חברתי וזכויות עובדים.
מזה שלושה עשורים, עמלים להחדיר בתודעתנו כי "מי שמתאמץ מצליח", ומי שמתקשה להתקיים – כנראה שהוא פרזיט, שאינו עובד וחי על חשבון משלם המיסים. כתוצאה מתפיסה שלטת (ושקרית) זאת, הכי קשה להתווכח עם התביעה לצדק חברתי כשמגיעים לזירת התעסוקה. גם לליברלית הממוצעת הדוגלת בשוק חופשי, יזמות וחופש פוליטי קשה יהיה להתווכח עם הניצול ואי-הדמוקרטיות של שוק התעסוקה הנוכחי בישראל. אנשים רגילים לחיות עם סתירות תיאורטיות בהשקפת עולמם, אבל הליברלית הממוצעת מהמעמד הבינוני היא לרוב אישה עובדת עם אינטרסים ממשיים. לכן ייתכן מאוד שגם היא תסכים כי יחסי עבודה נצלניים לא מתיישבים אפילו עם הערכים הקפיטליסטים הקלאסיים.
"עובדים, לא עבדים" אומרת סיסמת הפגנות ידועה. זו סיסמא חזקה כנגד מצבי ניצול קיצוני, אבל מה לגבי המצב הטבעי של העבודה? כיצד אנחנו מבינים מה זה להיות עובד\ת באופן רגיל? "שותפים, לא כפופים", יכולה להיות התשובה. במקום לראות בעבודה מצב של כפיפות לבוסים, יש לראות בה סוג של שותפות בין הון, יזמות, ידע מקצועי ועמל. כדי להשריש את ההבנה הזאת יש לשנות את עולם המושגים המשמש אותנו לתיאור יחסי עבודה ובכך לתרום אולי לכיוונים חדשים של מחאת הצדק החברתי.
במסגרת שיחה עם חנה זוהר, מייסדת "קו לעובד", הגענו להבנה כי במקום לשאול רק עד כמה מקום עבודה או צורת העסקה הם נצלניים ופוגעניים, עלינו לשאול גם, בנוסף, עד כמה הם דמוקרטיים? ארגונים כמו קו לעובד וארגוני התאגדות כמען וכוח לעובדים עוסקים רבות בהיבט הזה; ומרכז הזכויות של רבנים למען זכויות האדם העלה אותו בהקשר למשתתפי ומשתתפות תוכנית ויסקונסין שדילגה מעל ראשי מחפשי העבודה המוחלשים. עם זאת, בעולם המושגים הרווח בשיח הציבורי סוגיית הדמוקרטיות של מקום העבודה ושל שוק התעסוקה בכלל תופשת נפח קטן. אנחנו לא רגילים לשפוט תעסוקה או לחשוב עליה במונחים כאלו.
בערב הקראת עדויות של עובדים על ניצול שהתקיים במאהל בן גוריון בת"א ביוזמת קואליציה של ארגונים, ניסח זאת ד"ר איציק ספורטא בחדות: אני יכול כאזרח לבוא לראש הממשלה ולשים מול ביתו שלט ביקורת בוטה וכלום לא יקרה לי. אבל אם אעשה את אותו הדבר כעובד מול משרדו של הבוס אני צפוי לפיטורים מיידיים. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אבל את רוב חיינו הבוגרים אנחנו עושים במובלעות נטולות דמוקרטיה – בעבודה. כך קשר ד"ר ספורטא בין היעדר דמוקרטיה לניצול, שכן ללא ייצוג נאות וכוח לעובדים ולעובדות רוב מוחלט של המעסיקים לא יתגמלו את עובדיהם בצורה הוגנת. אבל מה היא אותה הוגנות?
אנחנו מדברים הרבה על שכר המאפשר חיים בכבוד כשכר הוגן, וזה נכון כרף מינימום. אבל זו רק דרך אחת להסתכל על הדברים. גם השיטה לקביעת גובה השכר היא חלק מההוגנות: האם זהו רק שיווי המשקל של השוק או רוחב ליבו של המעסיק שאמורים לקבוע את גובה השכר? אם עבודה היא אכן שותפות בין הון לעמל, האין זה ראוי ראוי שהשכר ייקבע במשא ומתן בין המעסיק לנציגות של כלל העובדים?
"תרבות המגיע לי" – כך קוראים רבים ממבקרי המחאה החברתית לתביעות לצדק. הם יוצאים נגד האינסטינקטים של רבות ורבים בישראל, החשים לא מתוגמלים ונדרסים על ידי השיטה. ישנם מקרים שבהם אדם חוטף מכת גורל וזקוק באמת לחסד וסולידריות מהחברה, ובתוך כך לסיוע מהממשלה. אלו היבטים חשובים בחברה הומאנית. אבל ברוב המקרים, במקרים הרגילים, אנו אמורים לזעוק לא לסיוע אלא לתיגמול הוגן על עמלינו. הרי אנחנו לא דורשים נתח מעוגה שלא היינו שותפים לייצורה ואפייתה.
לכן, כשאתם רואים עובדות ועובדי שכר מינימום במאהלי "אין ברירה" ברחבי הארץ, נטולי קורת גג ואמצעים רבים אחרים, תבררו כמה מרוויחות החברות בהן הם עובדים. אם אלו חברות רווחיות, הרי שהאנשים הללו לא זקוקים לחסד או תמיכה כלכלית, הם זקוקים לסיוע כנגד שותף נצלן. הם במאהל כי הם מצויים בשותפות יצרנית לא הוגנת בין הון לעבודה; כי אף אחד בסביבתם, כולל בממשלה, לא מבין או לא מכיר בכך – ולכן רואים אותם כנזקקים במקום לראותם אותם כמרומים על ידי שותפיהם. אם כן, אל תפנו לשר הרווחה, חייגו 100 ובקשו את היחידה להונאה.
הכותבים הם פעילים ברבנים למען זכויות האדם ובקמפיין תעסוקה הוגנת היא צדק חברתי המשותף לקואליציה של ארגונים ופורום מאהלי הפריפריה.
הדברים התפרסמו לראשונה ב"עבודה שחורה"
