אוהלים וחפצים פרטיים של תושבי מחאת האוהלים של ת"א נערמים בערימה במגרש חנייה בצפון העיר. יום אחרי הפינוי של מאהלי לוינסקי, רוטשילד, בן גוריון ונורדאו. 4.10.2011, ו' בתשרי, תשע"ב. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס / acitvestills.org
הרהורי יום כיפור | הרב אריק אשרמן
(העברית כתובה בלשון בזכר, אך, כמובן, כל הכתוב מכוון לקוראינו ולקוראותינו).
כשאני מכבה את הפלאפון שלי לקראת שבת או ראש השנה, מצב רוחי תלוי בתחושה האם עשיתי משהו משמעותי באותו יום לקידום זכויות האדם. לעיתים נדירות חשתי רע בכניסת ראש השנה, כפי שחשתי השנה, כששבתי הביתה לאחר איחולי שנה טובה למשפחות שעמדו לבלות את יום כיפור במאהלים.
בהתקרב יום כיפור מחשבותיי טרודות בשתי שאלות. השאלות קשורות לתשובה שנתתי לאחרונה. חברה וקולגה שלי שהיא פסיכולוגית הייתה ממש הלומה מישיבה בבית משפט צבאי. היא הייתה עדה למשפטים בהם "מערכת הצדק" הרשיעה באופן אוטומטי ילדים פלסטינים (ארגון "בצלם" מתעד כיצד כל ההליך מפר את החוק הישראלי והבינלאומי). ילדים פלסטינים נעצרים על בסיס יומי, ומורשעים בזריקת אבנים אחרי מעצרים כלליים. זאת מבלי לקבל הגנה בסיסית. התביעה כאן חמורה הרבה יותר מכל ישראלי המואשם בזריקת אבנים. אינני יכול למצוא סטטיסטיקות המפורסמות בנושא. אך ישנו רכיב סובייקטיבי בדרוג חומרתם של פשעים, והשוואת הנתונים מורכבת יותר משום שנדיר שישראלים בשטחים הכבושים נעצרים או מואשמים. וברור שילדים אלה נעצרים לתקופות ארוכות יותר לעומת ישראלים. מצד אחד אני מגנה השלכת אבנים. אני לא מבין איך המשטרה החזיקה בדעה שזריקת אבנים הייתה הסיבה לתאונת דרכים קשה עם הרוגים סמוך לקרית ארבע. מצד שני, מי יודע מה הנזק הנפשי שנגרם לילדים אלה, וכמה שנאה לישראל נגרמת מהטית הצדק הזו, שבינם לבין עצירת השלכת האבנים אין דבר. חברתי ההלומה תהתה איזה תהליך של תשובה יכולים לעשות אנשים המשרתים את המערכת הזו, ואיך הם יכולים לחיות עם עצמם: האם אי פעם יוכל להיות תהליך, כפי שנוסה במקומות אחרים ברחבי העולם, בו התוקפים והקורבנות יתעמתו זה מול זה.
אפשרות לפיוס
ידידי ג'ף הלפר שואל אותי מזה שנים אם יש משהו ביהדות שמקביל לסליחה הנוצרית, או המסורת הערבית של סולחה, שתוכל להניע ורסיה ישראלית פלסטינית כדוגמת "ועדות אמת ופיוס" בדרום אפריקה. תמיד עניתי לו בדברים על תשובה, חשבון נפש ויום כיפור. ג'ף כמובן מכיר את המושגים. עם זאת, השנה הוא האיץ בי, ושאל אם יש לנו משהו שמניע אותנו, מעבר לתשובה האישית, לתהליך קולקטיבי וכלל ציבורי.
אני יכול לענות לג'ף בפשטות. הוידוי שאנו קוראים בלי סוף ביום כיפור (גם המסורתי וגם של שומרי משפט), כתובים ברבים "על חטא שחטאנו לפניך". בעוד התהליך של חשבון נפש הוא מאד אישי, אנו קוראים את הווידוי ברבים משום שאנו חייבים לקחת אחריות כיחידים על חטאי הכלל בחברה שלנו, או על חטאים שקורים בחברה שלנו. כפי שנהג הרב אברהם יהושע השל שאמר: "בחברה דמוקרטית, יש כמה אשמים, אבל כולם אחראים". קבלת האחריות הקולקטיבית על דברים שנעשים בחברה אותם איננו מבצעים אישית, הוא נקודת ההתחלה לתהליך של פיוס. זה כבר צעד ענק אל מעבר ל"משחק ההאשמות" בו ישראלים ופלסטינים מנסים לצבור נקודות זכות סביב האשמה של מי סבל יותר ומי התחיל ומתי.
במה כרוכה לקיחת אחריות? אם חשבון הנפש האישי שלי מערב לקיחת אחריות עבור הכלל (הקולקטיב), יתכן שהבנתי לגבי מה שמנחה אותי לקחת אחריות כיחיד – יכול להוביל אותי למה שחייב לקרות לנו כדי שניקח אחריות כחברה. ניתן לשקף זאת בכך שחיי היו קלים בהרבה אלמלא שלושה דברים:
- לו לא הייתי רואה מה שראיתי במו עיני, ואם יכולתי לטמון ראשי בחול ולא לדעת איך בארץ אהבתי, אנו מפרים זכויות האדם של פלסטינים ושל ישראלים. אני חש לעיתים קרובות כמו "האיש שידע יותר מדי".
- לו יכולתי לומר שאינני אחראי. במחזור קריאת התורה היהודי, אנו קוראים כל שנה בחודש אלול, בו אנו כבר נערכים למועדים, "לא תוכל להתעלם", אינך יכול להסב ראשך ולהעמיד פנים כאילו לא ראית, ולא להישאר אדיש ולומר "אינני אחראי" (דברים, כ"ב, ג'). בשבוע שלאחר מכן, אנו למדים מטקס הביכורים, בהם אנו נזכרים בהיסטורית הדיכוי שלנו, איך אלוקים הביא אותנו לארץ ישראל, ואת האחיות שלנו כלפי אלוקים וכלפי אחינו בני האדם לאורך ההסטוריה. בנוגע להסטוריה שלנו ולאחריות שלנו, עלינו להצהיר "ולא שכחתי".
- לו יכולתי לאמר שלא משנה מה אני עושה שכן זה לא משנה. אנו קורבנות של ההצלחה שלנו. אנו עושים שינויים רבים מכדי להסתתר מאחורי אמירה כזו.
הן ברמה האישית והן החברתית, משהו חייב לגרום לנו לראות מה אנו מעדיפים לראות, גורם לנו להבין מה אין ביכולתנו לדחות ולהאמין שבפעולתנו נביא לשינוי. כמו הנביא יונה, שמבין בסופו של עניין שאינו יכול לברוח מאחריו. רק ברגע שכזה נהיה מוכנים לענות לקריאת אלוקים.
מענה לקריאה אלוקית
"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" (ונתנה תוקף – תפילות יום כיפור). כפי שכתבתי לפני כן, מבחינה מדרשית ניתן לתרגם זאת כמענה לקריאתו של האלוקים, לחשיבה של חשבון נפש דרך המצב שלנו ומה נחוץ לנו לשנותו, ואז לפעול, מעשית, לשינוי ולתיקון, ולנהוג בצדק. כיחידים, זוהי תחושת הציווי של האחריות שמאיצה בנו לתת שעות עבודתנו לטובת צדק חברתי, ולהוסיף אפס נוסף לתרומתנו הכספית. כיחידים וכחברה, גזירה תתכן מציאות במצב בו אין אפשרות לפיוס. האחריות דורשת.
מצד אחד, אנו, הנאבקים למען זכויות האדם, צועדים בנתיב צר, בין שני מדרונות חלקלקים. כה רבים מאיתנו מכים עצמם על כל מה שלא עשינו. מצד שני, זה אמור להיות פשוט עבורנו לפטור עצמנו מהאחריות, שכן אנו "החבר'ה הטובים", לוחמים את המלחמה הנכונה. מה עוד היה לי לעשות שם חוץ מלאחל למשפחות במאהל "שנה טובה"? האם היה עלי לבלות במאהל על חשבון משפחתי, או להזמין את כולם אלי? זה לא עוזר להלקות עצמי או לפגוע בזכותה של משפחתי. אמנם אני חבר בר זכות הצבעה בחברה הישראלית, ובעם היהודי, האחראים לעובדה שיש משפחות המבלות את ראש השנה באוהל; לעובדה שדו"ח פראוור שאומץ על ידי הממשלה יוציא 30,000 אזרחים בדווים-ישראלים מבתיהם לכך שקק"ל תיטע יערות על רבים מאדמות הכפרים הללו; לכך שיותר מתנחלים ממשיכים לבנות על אדמות בבעלות פלסטינית; שהגזל במזרח ירושלים ממשיך ועוד. גם ברגעים אלו, שבהם אני כותב, האימייל שלי מתמלא בצווי הריסה חדשים לבתים פלסטינים בורות מים נהרסים. גם ברגעים אלו ישנה אלימות מתמשכת של כוחות הביטחון והמתנחלים המכוונת כנגד הפלסטינים. גם ברגעים אלו משפחות בישראל עובדות וחיות מתחת לקו העוני, משום שהם לא מרוויחות די למחיה. ואני יכול למצוא עוד חטאים המתבצעים ברגעים אלו. מחאת הקיץ הייתה קריאת התעוררות לאנשים שמעולם לא היו פעילים, המזכירה לנו שאל לנו לקבל את המציאות כחקוקה בסלע, או לטפוח על שכמנו, פעילים ותיקים, כי עשינו כל שניתן היה לעשות.
קהילת הפעילות האזרחית
איפה שהוא בין האחריות שלנו כיחידים ובין האחריות שלנו כחברה נמצאים ארגונים לשינוי חברתי וקהילת זכויות האדם. חובה עלינו לזכור כי העובדה שנענינו לקריאת האלוקים לקחת אחריות אינה פוטרת אותנו משלב התפילה, ממחשבה רצינית והתבוננות פנימית על מה רע ומה יכולה להיות באמת הדרך היעילה להגיע למעלת צדקה, או באמת לתקן.
אסור שהפעילות החברתית שלנו תשכיח מאיתנו את חשבון הנפש שלנו לגבי איכות פעולותינו. אחת הסיבות לכך שאינני רץ לעתים קרובות לאתרים של הריסת בתים היא ביכולתי להציע "תה וסימפטיה" אך מעט מאד אני יכול לעשות כדי לשנות את המצב. דאגתי הכללית היא נחמדה, אך אותה משפחה והחברה הפלסטינית צריכות יותר מזה. היו שנים בהן היינו יותר יעילים, כפי שאנו יעילים כיום בנושאים אחרים. עם זאת, במקום פשוט לחוש משוחררים מאחריות, כי אנו מתרוצצים מסביב לנושא בלי לעזור, עלינו למצוא דרך אחרת. לאחר שנים רבות של עבודה הגשנו לאחרונה עתירה לבית משפט עליון, לעצירת הריסות הבתים (לעתירה שותפים הועד נגד הריסות בתים, JLAC ומנזר סנט איב). העתירה מאתגרת את רשויות התכנון בדרישה לאפשר לפלסטינים בניה. העתירה בעצם מציעה שהתכנון באזור C יושב לידיים פלסטיניות. יתכן שאחוש שביכולתי להביט לפלסטינים בפניהם במידה ואסטרטגיה זו תניב פרי. אם לא, נאלץ למצוא לעצמנו דרך אחרת.
לעתים, הבעיה היא שאנו משדרים לאחרים שאנו ה"חבר'ה הטובים" בדרך הנתפסת כיהירה. תוכלו לראות זאת בווידוי השנתי: שבו ביקשנו סליחה על חטא היוהרה. אלו מאיתנו, ארגוני זכויות האדם הישראלים, העובדים בשטחים הכבושים, היו מעורבים בשנה של חשבון נפש וחשיבה רצינית לאור הנתונים הסטטיסטיים שהראו שמימין ומשמאל במפה הפוליטית, וגם בעיני התומכים בזכויות האדם, אנו נתפסים כיהירים, ומה שמוקרן אליהם הוא שאנו רואים בעצמנו עליונים עליהם.
יש כמה נושאים בהם אנו יכולים בפשטות לא להבין או לכבד דעות אחרות. עם זאת, חשוב שנקרין דרך פחות שיפוטית, שכן אנשים טובים יכולים למצוא עצמם עושים רע. אפילו העובדה שאנו צועקים מראה את אמונתנו בטובת ישראל. אחרת אין טעם לצעוק. איננו יכולים לחמוק משום שאנחנו יודעים למה כוונתנו. יתרה מכך, כפי שלמדתי מאמי, להקרין למישהו שאתה מאמין שהם יעשו את הדבר הנכון מביא לתוצאות מפתיעות. בעוד אני כותב, קיבלתי טלפון מעו"ד קמר מישרקי-אסעד, המנהלת את המחלקה המשפטית בשטחים הכבושים ברבנים למען זכויות אדם. היא עשתה מאמץ חריג וכתבה מכתב אישי, לראש המינהל האזרחי כפלאח עמית. במכתב קמר ביקשה ממנו לקחת אחריות וסיפרה על פלאח פלסטיני שעציו נכרתו שוב ושוב. היא הראתה כיצד המנהל האזרחי והצבא לא למדו מההיסטוריה ולא נקטו אמצעים להגן על אזורים אלו. דבר לא השתנה לעת עתה, אך הוא ענה לה כי היא הצליחה לגעת ברגשותיו בנושא, וכי הוא מבטיח לבקר אישית במקום.
איננו יכולים לשחרר עצמנו מאחריות משום שאנו יודעים מה בכוונתנו או בביטוח כוונתנו. זה לא משנה כמה אזרחים ישמעו אותנו, משום שאינם הולכים להקשיב או להתנהג שונה בכל מקרה. אנו חייבים למצוא דרך בה מה שאנו אומרים נשמע, ומה שנשמע הוא כוונתנו הראשונית.
יש נושאים נוספים שעלינו להבין ולהעביר שאנו מבינים שיש דילמה מוסרית אמיתית. כשאנו מגנים את צה"ל בשל הפרת הקוד האתי שלו. אנו נעים בין מאזן רגיש של אי פגיעה בפלסטינים ובין הגנת חיילינו. תמיד הכרנו במציאות הנוראה שהמדיניות שאנו מקדמים יכולה להביא לפגיעה בחיילי צה"ל, ו/או בכך שאיננו משתמשים בכל הכלים שברשותנו כשאזרחים שלנו מותקפים (והעיקשות שלנו ש"נצא מהקופסא" יותר מאשר להשאר כלואים הופכת למצב שבו אנו מפסידים משני הכיוונים). שוב, מה שחשבנו שקידמנו זה לא מה שנשמע. עלינו לעשות טוב יותר.
רבנים למען זכויות אדם מציעים לעיתים פתרונות לעניינים חברתיים ופנים-ישראליים. בעוד רבים מאמינים שהאחריות שלהם היא רק לבקר את מה שהם מתנגדים לו. לדעתי, מה שאנו עושים הינו חכם ברמה הטקטית והמעשית, אך אנו חייבים לעשות זאת בדרך המבהירה את המטרה, ומאפשרת לאחרים, החולקים איתנו את המטרה, לפעול בדרכם.
אחריות לפיוס
עלינו לקחת אחריות וחובתנו, להתחיל עכשיו. פיוס בין ישראלים ופלסטינים לא אפשרי כל זמן שהכיבוש ממשיך. הסכסוך לא החל בכיבוש, והפרות זכויות האדם לא יסתיימו עם תום הכיבוש. מהצד האחר יש קבוצות אנשים שהשכילו להתגבר על המציאות הנוכחית ומסרבים להפוך אויבים. פיוס אמיתי אינו בר דמיון לרוב, כאשר אנו מפציצים זה את זה, וכישראלים ממשיכים לגזול אדמה פלסטינית. למדנו בתלמוד שאדם לא נכנס למקווה ומצפה להיות מטוהר בעודו אוחז לטאת פולחן מתה בידיו. הרמב"ם מלמד אותנו כי התשובה נבחנת כאשר יש אפשרות לחזור על אותה הטעות שנעשתה בעבר, אך הדבר הנכון נעשה.
במושגים של תוקפים וקורבנות, נפשית קל יותר לבקש סליחה, כמו גם לחיות עם עצמנו, כאשר אנו יודעים שחדלנו לעשות את מה שעשינו, גם כאשר הייתה לנו אפשרות להמשיך בדרכנו. יהיה לנו קל יותר לסלוח לאחרים כאשר הם יעשו את אותו הדבר.
בואו נחווה את יום כיפור הקרוב, ומעבר לו, באמונה שקבלת אחריות, חשיבה רצינית ובחינה עצמית, ומעשים אמיתיים של שינוי, יסירו גזירות, ויאפשרו לנו פיוס עם יחידים וחברות אחרות, עם אלוקים, ועם עצמנו.
גמר חתימה טובה,
אריק.
הרב ישי רון – מחשבות לקראת יום כיפור
הרב ישי רון מסביר מדוע יום כיפור הינו מתנה ייחודית החרותה על לוח שנה וכיצד היא יכולה לזכותינו ברגע של שקט וחסד שבו נתקרב לעצמנו. להמשך »
השבוע שיהיה
5.10.2011, ז' בתשרי, תשע"ב – הצטרפו למסיק – שיתקײם ביום ד' הקרוב, במאדמה, ליד שכם. יוצאים מירושלים, מגן הפעמון, בשעה 11:30. להרשמה, נא להתקשר למוריאל 0543157781.
6.10.2011, ח' בתשרי, תשע"ב – לא לתכנית פראוור – הפגנה שתיערך ביום חמישי ב-11:00 בבוקר מול הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב", באר שבע. הסעות יצאו מתל אביב (9:00 רכבת מרכז מסוף אל על) וירושלים (9:00 גן הפעמון). לפרטים והרשמה מראש: מומתאז – 0507701118, אילן – 0542895000
6.10.2011 יום חמישי, ח' בתשרי – ברית חושך לגרש – רגע לפני יום הכיפורים מגיעים לכפר טובא-זנגריה כדי לבער את הגזענות, , בשעה 16:00 עם רבנים, מחנכים, אנשי רוח ופעילים (להזמנה).
השבוע שהיה
צדק חברתי כלכלי
לחוש את המהפכה – הרב עידית לב בחשבון נפש על פירוק המאהלים ועל התקווה הטמונה במחאה. להמשך »
חמישה עצורים בהפגנת "טרכטנברג שכח את הדיור הציבורי" בי-ם – ההפגנה "טרכטנברג שכח את הדיור הציבורי" שנערכה הערב מול ביתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בי-ם הסתיימה בחמישה עצורים כולל ויקי וענונו. להמשך »
תכלה שנה וקללותיה – הרב אריק אשרמן, ויקי וענונו במהדורה מיוחדת של "הירקון שבעים" על מאבק הדיור הציבורי בי-ם ואיפה נתקע הכסף של חברת הדיור הציבורי פרזות.
מסורת דתית כמשאב למען צדק חברתי – אנו גאים לארח את מאמרו של יוסי לוס המראה את החשיבות בין הדת לבין המחאה בארץ ובעולם. להמשך »
אנו מביאים בפניכם/ן את הסרטון של קמפיין "השמעת עדויות של עובדות ועובדים על ניצול בעבודה".
שומרי משפט בתקשורת
- תכלה שנה וקללותיה, מהדורה מיוחדת של הטלוויזיה של הירקון שבעים.
- ההפגנה מול ביתו של ראש הממשלה הגיע למבזק ב-YNET.
- בעקבות ההפגנה מול ביתו של ראש הממשלה קיבלנו הפנייה מאתר המחאה הראשי (שנבחר לאחד מחמשת האתרים העצמאיים המובילים בישראל).
- Unicef: UNICEF provides support to Palestinian students through rehabilitation and psychosocial sessions, , Monica Awad
- Haaretz: The importance of national repentance. Rosh Yeshiva Rabbi Gideon Sylvester
לפעילויות, דיווחים ואירועים מאירגונים אחרים – (איננו אחראים בשום אופן על הדעות והתכנים להלן):
- הומניסטי
- על שנאת נשים בענתות, עידן לנדו
- אירועי ענתות, 30/9/2011 – עדכון, סרטון וקריאה לפעולה, סולידריות שייח ג'ארח
- דויד התושב האחרון של מאהל המחאה בן גוריון בתל אביב פונה באלימות על ידי פקחים ושוטרים. הדבר התרחש שעתיים אחרי פינוי המאהל. הסרט מראה את האופן בו נלקח דויד למעצר ופשעו: שהניח את חפציו על הספסל. זאת לא החברה הישראלית שאלינו אנו מחנכים את ילדינו. במקום לפעול בסולידריות עם חסרי הבית, אנו שוכחים את חשבון הנפש ומתעמרים בהם. סרטון קשה לצפייה.
חתימה טובה ושבת שלום
