מחשבות לקראת יום כיפור ›

cc: flickr. HMB Endeavour, Darling Harbour By Andy_Mitchell_UK

הרב ישי רון מסביר מדוע יום כיפור הינו מתנה ייחודית החרותה על לוח שנה וכיצד היא יכולה לזכותינו ברגע של שקט וחסד שבו נתקרב לעצמנו.

המולת היום-יום מסיטה את תשומת לבי אל טרדות הכאן ועכשיו; סדר יומי מתמלא בזוטות, וגם בדברים חשובים קצת יותר, ואין לי צורך להתבונן בתמונה הכוללת. עניינים פרוזאיים דוחקים שאלות קיומיות ומייסרות.  חיינו מלאים בהסחות-דעת קטנות וגדולות: מתוכניות ריאלטי (בידור זול ומעליב את רוח האדם), ועד המרדף המתמיד (וחסר התוחלת) אחר כסף/תואר/סקס. אנו הוֹנִים את עצמנו לחשוב שאם אך נשיג את הדבר שאנחנו אליו מתאווים בוודאי נזכה באושר המיוחל.

המלך והארנבת

בלֶז פסקל, הפילוסוף הצרפתי, הבין את הצורך האנושי בבידור. הוא התבונן במסעות הציד של מלכים והתפלא על אלה המבקרים: "הסוברים שחוסר- בינה גמור הוא שיהא אדם מבלה יום תמים ברדיפה אחר ארנבת שלא היה חפץ לקנותה. הללו [המבקרים]" כך טוען פסקל, "אינם מכירים את טבענו כלל. ארנבת זו לא תשמור עלינו ממראה המוות והמצוקות, אבל הציִד- המסיח דעתנו ממנו – שומר עלינו מפני מראה זה."

תכלית המרדף אחר הארנבת המסכנה איננה הארנבת חסרת-המזל; התכלית היא המרדף לעצמו. שכן הריקוּת, לדעת פסקל, היא שמאיימת יותר מכל דבר אחר על קיומנו – אפילו על מלכים: "…אם נצייר בדמיוננו מלך ובהישג-ידו כל מיני הסיפוק שתאוה נפשו, הרי אם יהיה בלי בידור, ואם יניחוהו להתבונן ולהרהר במה שהִנהוּ, לא יהיה לו אושר להוּי-תפנוקים זה למשען. על כורחו יחשוב על הדברים המאיימים עליו, על המרידות העלולות לפרוץ, ולבסוף על המוות ועל המחלות שאין מנוס מהם; וכך אם יהיה בלי מה שקוראים בידור, אומלל יהיה האיש, ואף אומלל מן הקטן בנתיניו, שהוא משתעשע ומתבדר."[1]

כמו המלך גם אנחנו, זקוקים לרעש היומיומי כדי לשרוד;  עדיף להתעסק בקטנות, כי השאלות הגדולות של החיים – משמעות היותנו, זמניות קיומנו, ותכלית אם ישנה – כבדות מדי בשביל לפתוח עמן את הבוקר; עדיף להסתכל החוצה אל היום המפציע מאשר להתבונן פנימה אל תוכי: התבוננות שעלולה לערער את הסדר הארעי ("מודוס ויוונדי") – פסק זמן המלחמתי – שאליו הגעתי, ביני לבין עצמי.

ימים נוראים

והנה מגיע הסתיו, "ימים נוראים", ובפתח יום כיפור שנושא עִמו שקט שלא נותן מנוח; ריקוּת מטרידה, תובענית. שקט שמחייבני לוותר על הסחות דעת מגוננות ולהתבונן פנימה אל תוך-תוכי ללא כחל-ושֹרק. השקט הזה תובע ממני לסלק זיופים ולתת דין-וחשבון לעצמי (ויש שיאמרו לאלוהי) על מי שאני. מה עושים? איך אני "קופץ ראש" וצולל אל נבכי נפשי? ויש שיקשו וישאלו: האין כל העניין מיותר ומה רע לחיות בהסחת-דעת נמשכת? השאלה האחרונה קשה במיוחד. שכן החשבון והדין, לפי השקפתי, מתרחש רק אצל מי שחש בצורך לפשפש בנבכי נשמתו. אך אין כל הכרח חיצוני, ויש שחוסכים מעצמם את הנבירה הקיומית. הם מסיחים דעתם ומתבדרים ביום כיפור, כבכל יום, או אפילו פוצחים במִקצה צום ספורטיבי (בשביל החבר'ה), משולב עם מלמולים חסרי פשר במועדון חברים.

ויש שיאמרו שיום כיפור הוא יום מעוּשֶֹה ויש משגה בכל הצגת הדברים שלי על הסחת הדעת. לדידם המירוץ אחַר החומר וטרדות היום-יום הם הדבר האמיתי. ואילו שאלות "אקזיסטנציאליסטיות" מדומות ו"חשבון נפש" מיוּסר הם לא יותר מניסיון להתחמק מהתמודדות עם החיים הממשיים.

לו הייתי אדם מאמין (במובן המקובל) היה לי פשוט להשיב – זה רצון האל שציווה  על בני ישראל: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם:" (האל לא הזכיר בכלל צום). אך אינני מאמין במובן מקובל, ועלי להודות כי הצורך "לחפור" הוא שלי, בשל התחושה כי המולת חיי מזייפת. לא רק שהיהדות מציעה לי שפה לחשבון נפש (כמו "תשובה" ו"תיקון" ו"וידוי"). אלא שהיהדות מציבה לי את סימן השאלה בתוך מסגרת של זמן, ומזמינה אותי לעסוק בחיפוש אחר הצליל הנכון עבורי.

סימן השאלה כבר נוכח, וכעת כיצד איישר הדורים עם הנפש? איך לשוב לעצמי לאחר שרחקתי הרבה. מה לעשות עם השקט הזה שיום כיפור מזַמן? אינני יודע להתמסר אל השקט (עדיין זקוק ללמוד את חכמת המזרח) אך השקט מניח לחלומות כמוסים, שבקשתי להסתיר אף מעצמי, להדהד בי. בשקט של יום כיפור נשמעים הקולות החבויים בתוכי, עדינים ומדויקים, שיכולים לכוונן מחדש את הכלי.

רגע של חסד נדיר

נשמע פשוט? כלל וכלל לא. ה"אני" האמיתי "האותנטי" מוכמן עמוק מאד תחת אינספור מסכות. יום אחד לא מספיק באמת. ובכל זאת יום כיפור הוא מתנה ייחודית חרותה על לוח השנה שיכולה לזכותני ברגע של שקט, רגע של חסד שבו אני הכי קרוב אל עצמי.

כל אחת ואחד יכולים לעצב את היום "הקדוש" כפי תחושתם (האם לצום ועד כמה, בית כנסת או התכנסות שבלב, התעלמות מופגנת, או וסתם אדישות). אני אבקש להציע הצעה מעשית ליום-כיפור, תרגיל מחשבה (מסוכן למדי, כמו כל עיסוק אמיתי עם עצמנו – האחריות כולה על המתנסה). בוא נדמיין שאנו נעים בדומה לאוניה שמגיעה לנמל. שובר הגלים מגונן מגלי-ים רועשים, ואנו מורשים לפרוק את כל המשאות שכובלים את חיינו (מראֶה ותכונות אישיות, בית, משפחה, שפה, קריירה ודת). לאחר שאנו ריקים ממטען, עד כמה שניתן, נבחן מה היינו רוצים להעמיס בחזרה לצורך המשך המסע של חיינו, ומה להשאיר על החוף. איננו חייבים להעמיס את הכל ומותר לפרק חבילות ולקחת רק מה שרוצים באמת.

התרגיל לא קל מחייב כנות רבה ומחשבה שחותרת אל שורשי הדברים. מניסיון מתברר, שככלל, אנו אוהבים את מטעננו ורק מעט ייוותר על החוף. רוב המטען יועמס בשנית, אך עתה מבחירה, ולעיתים גם בסדר חשיבות אחר. וכעת נברר עם עצמנו מה עוד נבקש להוסיף שלא היה לנו קודם ונרים את העוגן.

החיים הם לא תרגיל מחשבה ואיננו יכולים ככה סתם להחליף מטענים, ובכל זאת יש סיכוי שנוכל לשנות בתוכנו דבר מה קודם תפילת נעילה.