מצעד למען זכויות בחינוך, תל-אביב, 1.8.2011. צילום: קרן מנור-אקטיבסטילס. March for Education rights, Tel Aviv, 1/8/2011. Photo by: Keren Manor/Activestills.org.
מספר התלמידים בכיתה הוא אחד הגורמים החשובים להרגשתו והצלחתו של תלמיד. מספר התלמידים בכיתה נקבע על ידי משרד החינוך, ומושפע מדברים כמו דירוג סוציו אקונומי של שכונה (ככל שהדירוג גבוה יותר כך יש יותר תלמידים בכיתה), לרשות המקומית יש אפשרות לתת לבי"ס עוד שעות, אך היא לא חייבת.
באיזור שבו אני גרה, המדורג סוציו אקונומי גבוה, מספר התלמידים המירבי בכיתה א' הוא 40 תלמידים. ב- 1/9/11 שניים מילדיי הלכו לבי"ס, הגדול לכיתה ג' והאמצעית לכיתה א'. השכבות של שניהם מונות כ- 75 ילדים. מבחינת משרד החינוך עד 80 ילדים השכבה מתחלקת ל- 2, ומ- 81 ילדים השכבה מתחלקת לשלוש. כשהגדול התחיל את כיתה א' בחרה מנהלת בי"ס לפצל את השכבה לשלוש ולאפשר לילדים כיתות קטנות לפחות להתחלת הדרך, כך שהבן שלי התחיל בכיתה של 25 ילדים. זו הייתה מתנה גדולה לילדים, לההורים ואני בטוחה שגם למורים. המנהלת ספגה ביקורת קשה ממשרד החינוך, שלתפיסתו היו צריכות להיות שתי כיתות (אחת של 37 ילדים ואחת של 38 ילדים), ומשרד החינוך ייתן לבי"ס שעות נוספות שבעזרתן יפצלו את הכיתות הגדולות במקצועות הליבה. המחשבה על ילדים שרק התחילו בי"ס, שצריכים ללמוד כל כך הרבה כללי התנהגות גלויים וסמויים, שצריכים להבין איך הדברים עובדים, ובנוסף יתחלקו בחצי מהשעות לשתי קבוצות קטנות – נראתה לי הזויה. אבל זו הבחירה של משרד החינוך.
אחרי הביקורת הקשה שקיבלה המנהלת מכל הכיוונים הודיעה לנו המנהלת שלשנת הלימודים הקרובה היא לא תלך כנגד הוראות משרד החינוך, ויהיו לנו שתי כיתות גדולות שיפוצלו ל- 20 שעות. כהורים לילדים גדולים יותר, המחשבה על הגוזלים שלנו בכיתה של 38 ילדים, עם פיצול בחלק משעות הלימוד בכיתה א' נראתה לנו בלתי נתפסת. שלוש אמהות בשכבה (אני ביניהן) עבדו ביחד, ניסחו מכתב למשרד החינוך ולעירייה. בקשנו שיפצלו את הילדים לכיתות קטנות יותר, ואיימנו כי אם זה לא יקרה, ננקוט בצעדי מחאה. באמצע החופש הצלחנו להגיע לכמות גדולה של הורים לילדים בשכבה שחתמו על המכתב.
המכתב נשלח בבוקר יום ה', 25/8, כשבוע לפני תחילת הלימודים. באותו היום, בשעה 17:30 התקשרה אליי מנהלת בי"ס והודיעה כי משרד החינוך אישר לפתוח כיתה לא תקנית לכיתות א', והילדים יתחלקו לשלוש כיתות (כ-25 ילדים בכיתה).
השמחה הייתה גדולה, התחלת בי"ס תהיה קלה יותר עבור ביתי, אני בטוחה כי יש משמעות רבה לגודל הכיתות על כל ההיבטים של חיי הילדים בבי"ס. ובאותה נשימה ידעתי שלבן שלי לא יהיה כזה מזל. את השכבה שלו, כך הודיעו לנו, מאחדים לשתי כיתות גדולות (37 תלמידים בכיתה) ויפצלו אותם בלימודי הליבה (חשבון ושפה, 14 שעות מתוך 31). והיה גם עצב, עצב על כך שהיינו צריכים לנהל על כך מאבק וידיעה ברורה שישנם מקומות שבהם יפתחו כיתות של 40 תלמידים, ויהיו גם מקומות (לרוב עם יכולות כלכליות) שבהן הרשויות המקומיות (ואולי גם ההורים) יאפשרו פתיחה של כיתות קטנות.
בבוקר ה- 1/9 נכנסו לכיתות, בכיתה א' היה מרחב בסוף הכיתה למקם שני מחשבים, מגרות לילדים וספרייה לדברים שונים עבור הכיתה. בכיתה ג' הכסאות והשולחנות של הילדים מלאו את החלל עד הקיר. היה כל כך צפוף שאת המגירות של הילדים הוציאו למסדרון. אני יודעת שבכיתה ג' הוא וחבריו מסוגלים להתמודד טוב יותר עם הכיתה הגדולה, עם הפיצולים בחלק מהשעות, ועדיין אני בטוחה שאם היתה אפשרות להשאיר אותם בקבוצה קטנה יותר זה היה משמעותי מאוד עבורם.
יש כמובן גם מחקרים אקדמאיים שמדברים על כך שההישגים הלימודיים טובים יותר בקבוצות קטנות, למשל בורלנד וחוב' מדברים על כך שמספר התלמידים האופטימלי בכיתה נע בין 21 ל- 24 תלמידים,
( Melvin Borland, Roy Howsen, Michelle Trawick, An Investigation of the Effect of Class Size on Student Academic Achievement)
אנחנו גרים בחיפה, בי"ס שלנו נמצא בשכונה "טובה”, ויש מערכת חינוך פרטית חזקה, יקרה וממיינת, שרבים מהילדים שהיו עם ילדיי בגן החובה הלכו אליה, במערכת הזו הכיתות קטנות מלכתחילה.
ר' מאיר הלוי אבועלפיה (ספרד מאה 12-13) אמר: עדיף לתת למורים שכר מן הציבור כי כך ילמדו בני עניים כבני עשירים.
חלק מהמאבק שאנחנו מנהלים היום צריך להיות על כך שהחינוך הציבורי במדינת ישראל יהיה חינוך ראוי וטוב, גודל הכיתות הוא היבט חשוב, תיגמול המורים ותנאי עבודתם גם, ויש עוד דברים רבים שצריך לתקן במערכת החינוך, אני מקווה שההורים ששותפים למאבק הזה על חיים טובים יותר ישימו את קידום החינוך הציבורי כדגל חשוב. דגל של שינוי ארוך טווח ואמיתי.
המאמר התפרסם לראשונה ב"עבודה שחורה"
