"מדינת ישראל […] תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק, השלום; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" – כך הצהירו מקימי המדינה בהכרזה על הקמתה, ביום ה' באייר תש"ח, 14.5.1948.
לאה שקדיאל, ראש ועדת החזון בצוות יונה-ספיבק, פורשת בפנינו פרשנות חברתית לפרשת השבוע "ניצבים וילך". שקדיאל מתווה את החזון הדרוש באמצעות חזרה לעקרונות מגילת העצמאות ומכוננת הסדרים חדשים בין הריבון לעם.
בקיץ זה נפל בחלקי הכבוד לעמוד בראש ועדת החזון, אחת מועדות המומחים המתנדבים שיזמו הפרופסורים יוסי יונה ואביה ספיבק במטרה לתרגם את דרישותיה של המחאה החברתית לניירות מדיניות בכל התחומים. החיבור הקצר שלנו הוא בעצם המבוא לדו"ח הביניים שמפרסמות ועדות המומחים בימים אלה, בתקשורת ובשימועים ציבוריים בכל הארץ.
פרשת השבוע "ניצבים-וילך" נפתחת בהתאם לרוח המחאה : "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך". חצי מיליון מתוך שבעה מיליון אזרחי ישראל היו ברחובות, "ניצבים היום", מכל המחנות, בני האליטות ופשוטי העם גם יחד, בכמיהה אדירה לחידוש הסולידריות של "כולכם" – ללא יוצאים מן הכלל, מתוך נכונות מפתיעה לוותר אלה לאלה. ומתוך תשוקה לנסח את המכנה המשותף, עם התנגדות למילה המאוסה "מיגזר" והחלפתה במילה האנושית והחמה "קהילה". בחיבור שלנו תיארנו את הצורך הדחוף בחידוש "אמנה" בין הממשלה לעם, ובין כל חלקי העם, מושג הלקוח מתקופת שיבת ציון בהנהגת עזרא ונחמיה, אחרי קריסת האמנה הקודמת שנכרתה עם בית דוד בתקופת הבית הראשון (והשריד האחרון שלה זרובבל, אשר מנהיגותו כנראה לא החזיקה מעמד). חשבנו על מדינת ישראל המודרנית ויסודותיה הדמוקרטיים, כולל "האמנה החברתית" של רוסו.
ברית נחוצה
הפרשה שלנו מזכירה מושג עתיק עוד יותר: "לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו [=שבועתו], אשר ה' אלקיך כורת עמך היום, למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלקים כאשר דיבר לך, וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב. ולא איתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת; כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלקינו – ואת אשר איננו עימנו פה היום."
גם הברית הנחוצה לנו היום בישראל, יסודותיה בעבר הציוני-ישראלי המפואר של מדינת הרווחה אשר הקימו פה אבותינו בדורות האחרונים, והיא מכוונת לשינוי יציב ובר קיימא למען הדורות הבאים. וכך מזהירה אותנו התורה, אם נקל ראש בחומרת השבועה המחייבת אותנו לדורות: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם והנוכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה… ואמרו כל הגויים: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת? מה חרי האף הגדול הזה? ואמרו: על אשר עזבו את ברית ה' אלקי אבותם, אשר כרת עימם בהוציאו אותם מארץ מצרים."
החזון בעצמאות
אנו, צוות החזון, כתבנו במבוא לדוח הביניים של צוותי המומחים: "מדינת ישראל […] תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק, השלום; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין." כך הצהירו מקימי המדינה בהכרזה על הקמתה, ביום ה' באייר תש"ח, 14.5.1948. היום, למעלה משישה עשורים לאחר הקמתה של המדינה רושמת כלכלתה של ישראל הצלחות מרשימות. בעידן בו מתמודדות מדינות רבות עם משברים כלכליים חריפים, מתבלטת הכלכלה הישראלית ביציבותה ובשיעורי צמיחה מרשימים. כמו כן, ההכנסה לנפש בישראל מציבה אותה ברשימת המדינות המפותחות ושיעורי האבטלה בישראל הולכים וקטנים.
עם זאת, החברה הישראלית מאופיינת בתחלואים חברתיים רבים. היא מאופיינת בפערים מהגדולים בעולם המערבי בין עשירים לעניים; מספרם של החיים מתחת לקו העוני הוא הגדול ביותר בעולם המערבי; הנגישות לשירותים חברתיים כגון שירותי בריאות, דיור, וחינוך אינה שוויונית בעליל; ומעמד הביניים בישראל הולך ונשחק. רכישת דירה הופכת עבור רבים למשאלה לב שאין אפשרות לממשה ושוויון הזדמנויות הפך לסיסמה חלולה. ציבור הולך וגדל, הכולל את בנות ובני מעמד הביניים ואת תושבי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל, חש שאין המדינה קשובה למצוקותיו, שאין המדינה עושה את חובתה להבטחת עתידו בארץ הזאת. הקמת מדינת ישראל הייתה מלווה בתקווה לייסודה של חברת מופת , אולם החברה שקמה, על הישגיה ועל סיאובה, רחוקה מלהיות חברת מופת. […] התקווה המתחדשת של החברה הישראלית התבטאה בקיץ 2011 במפגן חסר תקדים של סולידריות אזרחית, כאשר ניטעו אוהלים בערים השונות ומאות אלפים גדשו את רחובות הארץ. העם דורש צדק חברתי; העם דורש את חידוש האמנה הקושרת, מחד גיסא, בין מרכיביה השונים של החברה הישראלית, ומאידך גיסא, בין החברה לבין השלטון. המפגן האזרחי המהדהד מהמאהלים הפזורים ברחבי הארץ ומדרישות המפגינים הגודשים את רחובותיה תובע להזכיר שהעם הוא הריבון והשלטון הוא נציגו; המפגן האזרחי תובע שהשלטון יהיה קשוב לדרישות של הריבון; המפגן האזרחי תובע מהשלטון לפעול למען הטוב המשותף ולהבטיח חיים של כבוד לכלל האזרחים. ויודעים בני המעמד הבינוני אשר נחלצו למשימה להשמיע את קולו של העם כולו: יש לפעול בראש ובראשונה לתיקון יסודי במצבם של המוחלשים ביותר, מחוסרי הדיור והפרנסה והטיפול הרפואי, כי האחרונים במדרג הכלכלי וכבודם האנושי הרמוס הם הקובעים את דמותה של החברה כולה. המחאה החברתית, על שלל תנועותיה וארגוניה, תובעת שינוי מבני בסדרי העדיפויות של ממשלת ישראל בתחום החברתי-כלכלי.
דמוקרטיה מכוננת הסדרים
יש להדגיש כי המחאה החברתית איננה מבקשת שינוי כיוון במדיניות החברתית והכלכלית של מדינת ישראל בלבד, אלא מבקשת לכונן הסדרים דמוקרטיים חדשים, אשר יבטיחו כי הציבור הישראלי, על כל גווניו, יהווה מהיום שחקן בעל משמעות בעיצוב המדיניות המשפיעה על חייו. ברור היום כי המבנים הדמוקרטיים הקיימים אינם מאפשרים נגישות של אזרחים לתהליכי עיצוב מדיניות וקבלת החלטות, וכי שחקנים רבי עוצמה, כגון תאגידים, גופים כלכליים וקבוצות לחץ, משפיעים על עיצוב מדיניות באופן שאינו משרת את קידום רווחתם של אזרחי ישראל, ולעיתים אף פוגע ברווחה זו. נדרשת חשיבה מחודשת על הקמת תשתיות לתהליכי התדיינות משתפים במרחב הציבורי הישראלי – החל מרמת השכונות, עבור ברמה המקומית וכלה ברמה הארצית. […] גם לתקשורת המונים חופשית, ביקורתית ועצמאית, תפקיד חשוב בחיזוק ההשתתפות האזרחית.
לנגד עיננו, צוותי המומחים, עומד הרעיון ליצירתו של דפוס פעולה המאפשר זרימה דינאמית של כוח פוליטי בין השלטון לבין האזרחים, ובהיזון חוזר – בין האזרחים לבין המדינה, וחוזר חלילה. הממשלה מופקדת על הבטחת חירויות האזרחים ומספקת להם רשת ביטחון בסיסי לקיום בכבוד; אנו מאמינים כי במצב מתוקן זה יחווה האזרחים העצמה תחת החלשה, יתחדש אמונם במוסדות הנבחרים ובתהליך הפוליטי, ותמומש הכמיהה העולה מן המחאה החברתית לסולידריות חוצה מגזרים, לערבות הדדית, למענה מיידי למצוקותיהם של המוחלשים ביותר, ולאחריות משותפת על עתידנו כאן.
סתיו יהודי
בימים אלה של חודש אלול, מידפק על דלתנו כבר "סתיו יהודי", כלשון המשורר אברהם חלפי, השופר והסליחות, הימים הנוראים, הכפרה והטהרה. נחגוג את ההתחדשות בשמחה רק אם נשכיל לעבוד קשה וללא לאות על העיקר – לשמר את הדרישה של הקיץ האחרון לחשבון נפש, לחזרה בתשובה מלאה אותה דורש העם מעצמו וגם ממנהיגיו: "ושבת עד ה' אלקיך, ושמעת בקולו ככל אשר אנוכי מצווך היום, אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך – ושב ה' אלקיך את שבותך וריחמך. […] והותירך ה' אלקיך בכל מעשה ידך – בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך – לטובה, כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך. […] כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום – לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא; לא בשמים היא, לאמור מי יעלה לנו השמימה וייקחה לנו, וישמיענו אותה ונעשנה? כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו! […] העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ: החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה – ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך."
מנסים לומר לנו: בשמים היא, אין כסף, אי אפשר, יש סכנת ביטחון, ככה זה באמריקה, גלובליזציה, חוקי השוק, המדובר בחוקי טבע… ואנחנו אומרים: לא ניכנע להבלים הללו, לא בשמים היא, והדרך הסלולה מפורטת בניירות המדיניות הנכוחה של צוותי המומחים אליהם חברנו.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
