הרמב"ם מרחיב את הביטוי "הצר הצורר" במצוות החצוצרה כך: כל דבר שיצֵר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו (הלכות תעניות א,א). דיוקן של הרמב"ם מהמאה ה-18
הרב קובי וייס גורס כי חיפוש במקורות מוכיח שכל התמודדות עם החוץ מחייבת התבוננות פנימה.
האם יש מקום למחאה חברתית בצלו של המצב בדרום? לפרשת השבוע מסר מפתיע: המתיחות בדרום דווקא מחייבת את חיזוק המחאה. בקטעים הבאים נראה שלב אחרי שלב כי היחס למצב ביטחוני קשה מחייב לשאול: "למה אנו סובלים?" והתשובה לכך אמורה לפתוח תהליך של בדק בית פנימי, אשר מביא למסקנה על חסרונה של סולידאריות חברתית. הפתרון מחייב תהליך של עשיית צדק חברתי.
בין שירת הסירנה בבאר שבע לחצוצרת הכסף המקראית
וְכִי-תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל-הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. (במדבר י,ט)
בחלקו הראשון של הפסוק, נראה כי תפקיד החצוצרה המקראית דומה לאזעקה של ימינו המתריעה על בוא האויב, אלא שסופו של הפסוק מלמד שבמקום לתפוש מחסה פיזי או לצאת לקראת האויב, החצוצרה אמורה להזכיר את אלוהים. ברור שזיכרון האל אינו תחליף ליציאה לקרבות המתוארת בתנ"ך פעמים רבות, אלא נדבך נוסף של זיכוך נפשי, עמידה על העקרונות התרבותיים ובדק בית רוחני.
הרמב"ם מרחיב את הביטוי "הצר הצורר" במצוות החצוצרה כך: כל דבר שיצֵר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו (הלכות תעניות א,א). על פי הרמב"ם, גם צרות טבעיות כמו מחלת דבר או בצורת מחייבים תקיעת חצוצרות. די ברור שלחצוצרה אין משמעות טקטית במלחמה כנגד בצורת, תפקידה הינו טקסי-רוחני. לפי רעיון זה, יש להשמיע צפירה עולה ויורדת כאשר גובה הכינרת יורד מעבר לקו השחור ומצד שני כאשר שומעים את הקריאה "צבע אדום". מעבר לפעולה הפיזית של כניסה למרחב מוגן, יש חובה לפעולה רוחנית של בדק בית פנימי. איך ניתן להבין זאת בצורה רציונאלית, ללא הנחות בסיס מיסטיות?
הרב י.ד. סולובייצ'יק, מהמנהיגים הבולטים של יהדות אמריקה במאה הקודמת, טוען כי יש כאן דוגמא לתפישת עומק אקסיסטנציאליסטית הרואה במשבר ובסבל מקור לשינוי והתפתחות. היהודי אינו שואל "למה?", "מדוע נחתו עליי הקשיים?" אלא: "מה אני יכול לעשות כעת?", "איך אני יכול לתרגם את הסבל למשמעות קיומית?"
החצוצרה (שבניגוד לשופר, היא מעשה ידי אדם) אמורה להכריח את האדם לקחת את אחריות גורלו בידו ולגייס כוחות נפשיים כנגד הצרה המתקרבת.
לאחר חורבן בית המקדש הומרה החצוצרה המקראית, על פי הרמב"ם, בימי צום. בתקופת חז"ל התגובה על בצורת לא הייתה חצוצרה אלא ימי תענית. התענית שימשה חשבון נפש ובדק בית. בצום, האדם יוצר סבל מפוקח, עומד בו ומחזק את בטחונו בכוחותיו הפנימיים, גם כנגד סבל חיצוני. בנביאים אנו מוצאים פירוט ברור לאיזה חשבון נפש יש לבצע בימי הצומות:
הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. (ישעיהו נח,ו-ז)
מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. י וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל-תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל-תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם (זכריה ח,ט)
בפרפרזה ספרותית ניתן לומר כי אם ה"צר הצורר" – מאגד וצורר את העם יחד בעקבות הפחד מהמצב הביטחוני (שמנהיגינו כה ששים להשתמש בו), הרי חשבון הנפש הציבורי אמור ליצור את תחושת הביחד מבפנים ולא מבחוץ. אם ישנה התרופפות של הסולידאריות החברתית מגיעה הצרה החיצונית ומרמזת בצורה אירונית כי אם לא תיווצר אחדות וסולידאריות פנימית כמו בין מעמד הביניים למעמד הנמוך ואם פערי המעמדות ימשיכו לגדול, הרי יהיה צורך בהפחדה ביטחונית כדי ליצור איחוד שורות. כלומר, המצב הביטחוני אמור לחזק את הקריאה לצדק חברתי ולא להחליש אותה!
מדוע ארץ ישראל מכונה ארץ קדושה?
בפרשת השבוע עקב שקראנו אך כעת מתואר שבחה של ארץ ישראל בכך שבה "למטר השמיים תשתה מים", כלומר לא כמו עמק הנילוס שהיא "כגן הירק", בישראל השפע הכלכלי, היינו הגשם, מותנה בקיום ערכי שמיים.
קדושתה של ארץ ישראל אינה בחומר ולבנים אלא בכך שכל קיום חברתי בה מושתת על מטר השמיים, ללא שמירה על ערכים נעלים העם מגורש מארצו, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו א,כז). כלומר, שבחה של ארץ ישראל גלום דווקא בקושי הפיזי להתגורר בה. עמים רבים המתגוררים באזורים בהם הקיום הפיזי קל, לא יצרו תרבות הנדסית וחברתית מפותחת כמו עמים שהיו מחויבים להתגבר על קשיים. ארץ ישראל מאתגרת ומחייבת פיתוח תרבות רוחנית גבוהה.
זהו האיחוד של הארץ, קדושתה הינה בכך שיהא מחייבת קשר ישיר עם האל, קשר הדוק עם מערכת מוסרית עליונה. כל סטייה מהדרך מביאה בצורת. והדרך להתמודד עם הבצורת היא בתענית, בבדק בית רוחני.
במילים אחרות, הסיבה הערכית לקיומינו באזור זה של העולם, מחייב אותנו לרמת ערכים גבוהה ביותר, לולי כינון מדינת מופת ברוח התנ"ך, אין לנו זכות קיום מוסרית. כאשר נופלים טילים ברחובותינו עלינו לשאול את עצמנו בשביל מה אנו כאן? מדוע אנו סובלים? והתשובה היא: כאן כי זה המקום היחיד בעולם בו יש לנו אוטונומיה עצמאית, גורלנו בידינו והישות הייחודית הנקראת מדינה יהודית בארץ ישראל מחייבת רמת קיום מוסרית פנימית וחיצונית כאחד.
מכאן, שמי שטוען כי התלקחות צבאית מהווה עילה לדעיכה של המחאה הציבורית, פשוט הפסיק לשאול את עצמו את השאלה הבסיסית ביותר: "לשם מה"?
אנו כעם נמצאים במקום בארץ ישראל לא כדי להחזיק צבא. תפקידו של עם ישראל הוא להיות אור לגויים – כמה פשוט, ככה נכון. הטוענים שהמצב הביטחוני לא מאפשר קיום חברת מופת ואינו מאפשר תקציבית צדק חברתי, אינם מבינים בצורה הבסיסית ביותר את משמעות הציונות ואת הסיבה לקיומנו בארץ ישראל. הם נופלים למלכודת של קיום לשם הקיום עצמו, אולם העם היושב בציון נדמה שהתפכח מאילוזיה זו סופית בתהליך המחאה החברתית.
שירת הסירנה בבאר שבע והקריאה מהמאהל ברוטשילד אמורות להתמזג לקול אחד, תוך הבנה שאין לו לעם אלא לחתור לצדק חברתי.
המאמר התפרסם לראשונה באתר "העוקץ", 25.8.2011
