Jerusalem and the Temple (1894 watercolor by James Tissot). cc: wikipedia
הרב פרופ' יהוידע עמיר טוען כי איכותה של החברה נמדדת ביכולתה ובנחישותה לשים גבול לתהליך "הטבעי" שבו העשירים נעשים עשירים יותר והעניים מידרדרים יותר. ההתעשרות ללא גבול, ממש כמו העושק נגדו יוצאת ההפטרה, הם אויב החברה. והם יכולים להביא, חלילה לחורבנה.
הפטרות הנחמה המשמשות בשבתות שלאחר תשעה באב ועד לקראת ראש השנה לקוחות כולן מפרקי הנבואה שבספר ישעיהו מ' ואילך – אלה שהמחקר מייחס לנביאים מאוחרים בהרבה לישעיהו בן אמוץ ומכנה 'ישעיהו השני', 'השלישי' וכיו"ב. כל ההפטרות מבקשות להעצים את התודעה המשיחית של גולי בבל השבים לציון, להעצים את הבִּטְחָה בגאולה העומדת לפתח העם, לקרוא להתחדשות החיים ולכינון חברת מופת לפני אלוהים.
ירושלים כדימוי
הרבה דימויים משמשים בהן. רובם ככולם נשיים. ירושלים היא חוטאת ש'נרצה עוונה' לאחר שמלאו ימי עונשה; 'מבשרת ציון' מתייצבת בראש ההרים ומכריזה על שובם של הגולים ועל קיבוץ ה'עלות', בנות הצאן הרכות, בידי הרועה הנאמן; הקשר הבל-ינתק בין האל לציון מתואר כעילאי ויציב כדומה לזה שבין אישה ל'עולהּ', לתינוק פרי בטנה; ירושלים היא מלכה, ששרים ומלכים משמשים לה כאומנים ומשרתים; העיר המשתקמת מתקשטת בבנותיה ובבניה השבים ככלה העודה את עדיה; העיר הינה עקרה היולדת שפע צאצאים עד שעליה להרחיב אוהלה כדי להכיל את כולם; העיר היא אישה שנעזבה ועתה שבה ומתאחדת באהבה גדולה עם אישהּ.
שני יסודות מתבטאים בכל אלה, ובדימויים הרבים הנוספים המשמשים בנבואות אלה. מצד אחד מתבטאת בהם תקוות הגאולה, שמחת העתיד הזוהר המצפה מעתה לעם, הקריאה להאמין באפשרות שכך יהיה, המצווה לפעול למימוש ההבטחה. מצד שני, בכל אלה ניבט גם העבר הקשה שממנו נקרא עתה העם להשתחרר. זהו עבר עמוס חטאים, עבר של התרחקות ומדרך הישר, של עונש כבד מנשוא ושל ריחוק ללא-שיעור מהאל הזועם. ההתבוננות הכואבת בצללים שחורים אלה לא נועדה רק להדגשת בוהק ההבטחה והתקווה המאירה עתה. יש בה גם, ואולי בעיקר, כדי להציב את העתיד המקווה בפרספקטיבה הראויה. אין זו תקוות גאולה תמימה, הבוטחת בכך ש"יהיה טוב"; עוד יותר אפילו מבטחת-הדרך של גאולי עבדות-מצריים, זו בטחת גאולה הנסמכת על כך שחווינו את הנורא מכול, שלמדנו את שחוויה זו הייתה צריכה ללמדנו, שנדע להיטיב את דרכינו וללכת בנתיב שמפלסת הברית עם אלוהינו. הטוב הצפוי לנו, שהנביא קורא בעוז להאמין בו ולבטוח בו, הוא פועל יוצא של האמון שאנו נקראים לתת ביכולת שנקנתה לנו לעשות טוב.
דימוי פותח
בתוך שלל הדימויים הללו בולט הדימוי הפותח את הפטרת פרשתנו: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה". העני מופיע במקרא לא אחת. הוא מסמל בתורה ובדברי הנביאים, יחד עם הגר היתום והאלמנה, את הרובד החלש בחברה, זה שאל לה לעשותו מוחלש, שעליה לשמור מכל משמר על כבודו ועל זכויותיו. רמיסת העניים, היתומים, האלמנות והגרים היא מהנוראים שבכשלים הדתיים, שבשלם לא יכולה הייתה ירושלים להמשיך להתקיים. היא מצללי העבר האפלים שברקע דברי הנבואה שבהפטרתנו. ואמנם, דימוי החורבן וההרס כ'עוני' חוזר ונשנה במגילת איכה. בעל המגילה מבכה את יהודה ש"גלתה מעוני" (איכה א, ג) ומספר על הכאב המפלח נוכח זכרון הפאר וההדר שהיו ואינם, המפעם ב"ימי עוניה ומרודיה" של העיר (א, ז).
ואילו ה'עניה' מופיעה במקרא רק בספר זה. ישעיהו בן אמוץ תאר פעם את העיר ענתות כ'עניה' (ישעיה י, ל); נביא נחמת-ציון מדמה פעמיים את העיר ועמה לענייה, לראשונה בתיאור קשה מנשוא של החורבן וההרס שעבר עליהם (נא, כא) ושוב בפתח הפטרתנו. כאן ציון היא "עֲנִיָּה סֹעֲרָה" המבקשת נחמה (נד, יא). ככזו מתארת לשונו של הנביא את הבטחת הגאולה מידי האל בשורה של מישורים:
א. הופעתו של המישור הראשון נראית מובנת מאליה בהקשרו של דימוי העוני. מי שהייתה עד כה נטולת כול תזכה בעושר. ומכיוון שבעיר המדובר, מתבטא עושר זה בדימויים אדריכליים: "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים" (נד, יא).
ב. המישור השני אינו מפתיע, הפעם לאו דווקא בגלל הרובד הדימויי של הדברים, אלא מכוח הקשרה הממשי של הברית בין האל לעמו. השבת העם לציון משמעה גם שיבה של העם אליו. "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (נד, יג).
ג. לשני מישורים אלו מוסיף הנביא מישור שלישי. המציאות החדשה שהנביא מבשר מוכרחה לכלול יסוד נוסף, חיוני, שבלעדיו לא תיכון קירבה זו לאל ולא תהיה משמעות לעושר המובטח: "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי, רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי". רק חברה של צדק וצדקה, חברה שתאוות הבצע אינה מעוותת ומסלפת את דרכה, חברה הנזהרת מכל אבק של עושק – רק חברה כזו תוכל להתקיים בבטחה פנימית וחיצונית, להיות חברת אדם לפני אלוהים. ואכן, ציון המתרחקת מעושק שוב לא תירא דבר, לא יונח שום מוקש, "מְחִתָּה" בלשון הנביא, על דרכה. ניגודו של עוני החורבן יושג אפוא רק בשזירתם זה בזה של רווחה חומרית ורוחנית, של קרבת ה' ולימוד דרכיו, של צדק וצדקה ושל הימנעות קפדנית מכל מעשה עושק. אם ייעדר ולוא מישור אחד מאלה – תהיה החברה הנבנית פגומה ועניה, רעועה ואחוזת פחד.
עדי נס, ללא כותרת, 1999
הפטרה כתוספת וכגבול רצוי
פירוש המילה הפטרה הוא 'תוספת'. כרגיל, באה ההפטרה להשלים את הנאמר בפרשה, לפרשו, להציבו בפרספקטיבה ראויה ולהעשירו. כך גם כאן, בשלישית מבין הפטרות הנחמה. פרשת "ראה", המוצגת כחלק מנאומו של משה ערב הכניסה אל הארץ, פותחת בהכרזה "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים יא, כו). מעשי העם, בשבתו בארצו, הם שיקבעו האם משמעות הברית בינו לבין אלוהיו תהיה השריית הברכה, או, חלילה, הבאת הקללה. הבחירה בידו. את משמעות חייו יקבע הוא, במעשיו, בהכרעותיו הדתיות, החברתיות והמוסריות. אחדים ממישורי הכרעה אלה באה הפרשה לפרט.
לא כל המישורים הללו עשויים לדבר אל לבנו. לא את כולם אנחנו רשאים לאמץ. אחדים דורשים התייצבות סרבנית אמיצה, היונקת מעומק תודעתנו הדתית. אחרים דורשים פרשנות יצירתית, כדרך שעשתה זאת מסורת חז"ל וכדרכנו אנו. אבל לפחות מישור אחד מופיע בפרשה, שהרלוונטיות שלו זועקת וברורה, גם אם מצווה עלינו להרחיבו ולהחילו אל מעבר לתחום המוגבל, הפנים יהודי, שהפרשה משרטטת:
"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה’ … אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה’ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם … כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן … הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה’ וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דברים טו, א-יא).
גם בחברה שהרווחה מצויה בה, יש בעלי ממון ויש הבאים עד פת לחם. איכותה של החברה נמדדת ביכולתה ובנחישותה לשים גבול לתהליך ה'טבעי' שבו העשירים נעשים עשירים יותר והעניים מידרדרים והולכים. מצוות השמיטה, בהיבטה החברתי-כלכלי המובא כאן, היא מחסום בפני יהירות 'השוק החופשי'; קביעה שהכלכלה על מנגנוניה ותהליכיה, אינה מטרה אלא אמצעי לקיום אנושי הוגן. זו תזכורת מתמדת לכך שהעושר שבידי בעלי הממון, גם עליו חל הכלל ש"לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד, א). גם העושר הוא ממעשי הבריאה האלוהיים, ולכן גם דינו להימסר בידי כל הברואים ולכלכלם עלי אדמות. ההתעמרות בעני, ההתעשרות ללא גבול, ממש כמו העושק נגדו יוצאת ההפטרה, הם אויב החברה. הם יביאו, חלילה לחורבנה. הם הקללה.
ועוד פן אחד לקריאה זו. דברי התורה, המוצגים כמבטאים את התשתית להקמת החברה הישראלית שאחרי הנדודים במדבר, מבטיחים שחברה זו תהיה חברת שפע, אם רק תנווט נכונה את דרכיה המוסריות והדתיות. וכדברי הפרשה שקראנו "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה’ בָּאָרֶץ". אולם מיד אחרי פסוק זה באה הפרשה עצמה, בדברים המובאים לעיל, ומדברת לא רק על האפשרות שיהיו בכל זאת אביונים בישראל, אלא על כך שלעולם "לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ".
לכאורה, סתירה זו העסיקה את פרשני המקרא והם הסבירו אותה בדרכים שונות. חשובה יותר השאלה, מדוע כה חשוב לומר, באורח הנראה פסימי וקודר, שלעולם תכיל החברה מעמדות שונים, מהעשירים ואנשי מעמדות הביניים ועד דלי האמצעים ביותר? מדוע עליי, שאינני אביון, לדעת שתמיד יהיו אביונים בחברה? מה עליי ללמוד מכך? תשובה נועזת, פקוחת-עיניים ורבת משמעות נותן על כך האמורא הארץ ישראלי בר קפרא: "אין לך אדם שאינו בא לידי מידה זו , אם לא הוא בנו, אם לא בנו בן בנו" (תלמוד ירושלמי, גיטין, פרק ג, מה, טור א [הלכה ז]). אם נבין שהריבוד החברתי, כולל העוני, הוא מציאות חברתית קבועה ועומדת, לא יהיו עוד העניים, הנזקקים, בעלי הצרכים המיוחדים והמוחלשים ל'אחרים'. הדאגה להם לא תהיה ביטוי של חסד אלא של צדק. שהרי, במוקדם או במאוחר, בדור הזה או בדור עתידי של צאצאינו, המדובר יהיה בהכרח בנו עצמנו, בבנותינו ובבנינו. אנו או מי מצאצאינו שאנו כה דואגים להוריש להם רווחה וביטחון, יימצא מצדו השני של מתרס העוני, ייזקק לידה התומכת של החברה.
כינון חברה צודקת, חברה המבטיחה קיום הוגן, המפתחת מנגנוני אחריות לביטחון החברתי של כל אזרחיה, והשומטת ידה ונזהרת מכל משמר מעושק ומניצול – כל אלה הם הבסיס היחיד העשוי להבטיח לכל אחד ואחת מאתנו, שנחייה בכבוד ושנוכל לקיים את אחריותנו לצאצאינו שלנו. זו המצווה. "לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא … כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יא; יד). זאת הברכה.
הרב פרופ' יהוידע עמיר הוא עמית מחקר ב"מרכז תקוה" של בית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו-יורק ומרצה למחשבה יהודית בהיברו יוניון קולג' בירושלים.
שבת שלום.
שומרי משפט הוא הארגון היחיד בישראל המשמיע את קולה של המורשת היהודית בנושא זכויות אדם. עבודתנו אפשרית תודות לתרומותיהם הנדיבות של אישים וארגונים ברחבי העולם. הצטרפו למאבקנו ועזרו להבטיח את המשכה של עבודתנו לקידום צדק וחירות, למאבקנו באפליה והגנה על זכויותיו של כל אדם באשר הוא. ניתן לתרום באמצעות כרטיסי אשראי.
