לקראת ההפגנה שתיערך הערב בבית שאן ביחד עם דפני ליף, ראובן אברג'יל גלעד שגב, אנו מפרסמים את הרשמים של יריב מוהר ההפגנה הקודמת שנערכה אל מול העירייה. מוהר מתחקה באותנטיות על גבולות ההפגנה והדרך לחצות את המבנה החברתי הקודם לקראת איחוד כוחות מחודש של הדורשים בשינוי חברתי.
"אני נראה לך שמאלני? אני?", צעק צעיר בית שאני, ממובילי ההפגנה בעיירה, כנגד זקן מקומי. הזקן הכעוס יצא בשצף נגד מה שלטענתו היא "ההפגנה של השמאלנים". תושבים נוספים שהשתתפו בהפגנה טענו מולו שהם ימנים, וחלקם אפילו אמרו שהם ימנים קיצוניים, ועדיין הם בעד ההפגנה. "ויש פה גם שמאלנים, אנחנו לא בודקים אף אחד", צעקה אישה גבוהה. "אתם כולכם שמאלנים", הפטיר הזקן הזועם כנגדם, כשהוא מדבר בשילוב של כעס וכאב. "אתה יודע מה", השיב הצעיר המקומי בכעס, "אני שמאלני, אני שמאלני לאללה, איך אני איתך?!". ומשום מה הוסיף: "אני אוהב ערבים". וקרא במגאפון מספר פעמים "אנא בחיבאק כול אל עראב".
ברקע בערך כל מכונית שלישית בבית שאן צופרת צפירות קצובות לעידוד תהלוכת המחאה שעוברת ברחוב הראשי, וידיים מנופפות מהחלונות ומסמנות "ווי". אבל מעבר לתמיכה עומדים גם חשד, ולעיתים התנגדות, למי שפתאום באו להתעניין בגורל העיירה מבחוץ. האנקדוטה הזו יכולוה להדגים במשהו את החווייה המטלטלת של הפגנת מאבק הדיור בבית שאן. הסיפור דומה למחאת הדיור ברחבי הארץ, אבל גם מעט שונה. גם פה, כמו בעוד אזורי פריפריה, מחירי הנדל"ן עולים ביחס למשכורות הזעומות, ומכת אבטלה תורמת גם היא את חלקה לבעיה הכוללת של הקושי להתקיים בכבוד.
בבית שאן מובילי המאבק באים מהשכבות המוחלשות ביותר, מקרב דיירי הדיור הציבורי. ישנם שלל סיפורים בהקשר הזה: כאלו שחובות לא ברורים לחברות השיכון הכריעו אותם וכאלו שחברות השיכון לא מוכנות כי יורישו את דירותיהם לילדיהם. תקנה אחרונה זו נראית תמוהה למול עיקרון השיוויון, כשמשווים זאת לקרקע הציבורית, והלא פעם יוקרתית מאוד, שניתנה בהנחה עצומה לבני מושבים. הללו יכולים להעביר את הקרקע לילדיהם במסגרת עקרון "בן ממשיך", על אף שגם היא רכוש המדינה וששוויה גבוה לרוב עשרות מונים משווי של דירת עמידר.
בבית שאן גם נתקלה מחאת הדיו6ר בהתנגדות חריגה של העירייה. המאהל שהוקם סמוך לבית העירייה פונה מספר פעמים, ורק לאחר פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים, באמצעות האגודה לזכויות האזרח ורבנים למען זכויות האדם, הושגה הסכמה בין הצדדים לקיום מאהל המחאה. כעת, הייתה זו הפגנת ותהלוכת מחאה גם על מצוקות הדיור וגם על הפינויים של המאהל. היא נעה מרחבת העירייה, עבור בביתו של ראש העיר ודרך מרכז מסחרי קטן חזרה לבית העירייה. היו בהפגנה כ-100 איש ואישה. מהם רוב קטן לפעילים מחוץ לבית שאן: מיישובים וקיבוצים סמוכים וכן מהמאהלים בירושלים ותל-אביב ופעילים חברתיים מארגונים שונים.
התהלוכה הכילה מגוון של אנשים מכל הגילאים והקבוצות באוכלוסיה. היו שם חרדים ודתיים, חילוניים גמורים, ופעילה ערבייה מהמאהל ביפו שבאה להזדהות עם מי שנמצאים במצבה כדיירת בסכנת פינוי בדיור הציבורי. מעט תושבים מקומיים גם הצטרפו להפגנה ולתהלוכה לאורך הדרך. חלק ממשתתפי ההפגנה המקומיים טענו שהתושבים בבית שאן מפחדים למחות, מפחדים לפתוח את הפה. בעצמי ניסיתי לעודד מספר צעירים בכיפות סרוגות לחבור אלינו, אך הם חייכו והמשיכו ללכת – ספק חושדים בנו ספק מוותרים מראש על הזכות לתבוע משהו. או כפי שטען אותו זקן מההתחלה: אסור לצפות מהמדינה לתת לנו משהו. חשבתי לעצמי שזה מאוד מוזר הדיבור על "לתת" – לתת לעומת לתגמל על עשייה, עבודה והשתתפות במשק הכלכלי ובבניין הארץ ויישובה.בבית שאן הסיסמאות השגורות מרחבי הארץ – כמו "אדוני השוטר, גם אתה שווה יותר" – קיבלו ניגון וגרסה מקומית: "שוטר, שוטר, אתה שווה יותר". כאילו ביקשו לומר בית שאן דומה אבל שונה.
הניסיון לשמור על ההפגנה מפוליטיקה במובנה המפלגתי היה לעיתים קשה מאוד, שכן הבית שאנים בעצמם התעקשו עליה, מימין ומשמאל. כך, למשל, בסיום ההפגנה, נלקע לרחבת העייריה אדם מבוגר שניסה להבין על מה המהומה, ואז ביקש לשאת דברים. "רבותי וגיבורתי", הוא אמר בהידור, "הרוויזיונישטים", הוא הטעים במבטא מרוקאי שהזכיר לי את סבא, כשהוא מחליף "ס" ב"ש" רפויה; "הרוויזיונישטים תמיד היו נגד האדם העובד. אני עבדתי פה במפעל 30 שנה, ותמיד כשהם היו בשלטון, היו נגדנו. אפילו בגין, עליו השלום, תמיד נתן לבורגנים ולא לפועלים. אנחנו צריכים להתאחד כל הפועלים ולדאוג שהממשלות יסתכלו גם עלינו ולא רק על הבורגנים", וכך המניפסט המרקסיסטי המפתיע ביקש להחזיר את התביעה לפוליטי במובן המוכר והמפלגתי, ממש כמו שהזקן איתו פתחנו, התנגד למי שנראו לו שמאלנים.
והייתה גם פוליטיקה לא מפלגתית, פוליטיקה אנושית או קיומית: "הלכנו להזדהות בבית שאן, והרגשתי זלזול מאדם אחד, וגזענות", אמרה סמירה, ערביה מיפו, שהתלוותה לפעילים התל-אביבים שבאו לתמוך בבית שאן. לדבריה היו כאלו שיצאו נגד הגבר הגזען ("קוראים לה סמירה? אתם לא יודעים שלא הולך פה 'סמירה'?") אבל היא הרגישה שלא מספיק, וזה פגע בה: "הרגשתי כלפיו ש… חבל שכל הדרך הזאת שעשיתי מיפו להזדהות איתך ועם זה שגם לך יש בעיות דיור וכל מה שכואב לך זה שאני ערביה". סמירה הצטרפה למשלחת כי גם לה יש צו פינוי מחלמיש והיא הרגישה שזה מאבק אחד. "היה גם זקן אחד דתי, תימני אני חושבת, שירד על הטיפוס הגזען ההוא חבל על הזמן. זה היה מרגש לראות את התמיכה ממנו. הוא אמר לו: תתבייש לך, היא באה לעזור לנו וככה אתה מדבר אליה?".לבסוף כשכבר עמדנו לעזוב ניגש אלינו מוריס אוחנה ממארגני ההפגנה המקומיים, עלה לאוטובוס שחימם מנועים, וביקש אם יש מישהו שיכול ומוכן לעשות את הלילה בבית שאן בשל החשש מפינוי נוסף. דקה חלפה ואיש באוטובוס לא קם, איש לא התנדב. בסוף הייתה זו סמירה מיפו שהחליטה כי היא עושה את הלילה בבית שאן למרות קבלת הפנים המעורבת. רק חבריה, שהזכירו לה כי היא צריכה לעבוד למחרת ואסור לה לסכן את עבודתה, הניעו אותה מרוח ההתנדבות. אבל בבית שאן, כמו בעוד הרבה מקומות אחרים בארץ, נוצקה רוח חדשה בעוצמתה של ערבות הדדית וסולידריות חוצת מגזרים.
הפוסט התפרסם לראשונה בדיילי פוסט. הערב בשעה שבע וחצי בגן המשטרה תיערך הפגנה למען עתיד ותקווה לתושבי בית שאן בהשתתפות: דפני ליף, יוזמת מחאת אוהלי רוטשילד, ראובן אברג'יל מהפנתרים השחורים והמוזיקאי הידוע גלעד שגב.
