חורבות העיר הביזנטית ניקופוליס
הרב סער שקד עורך מסע היסטורי אל תוך ההיסטוריה העתיקה והעכשווית של ארץ-ישראל. עם תום תשעה באב מתחילות שבע שבתות הנחמה. והרב שקד שואב עידוד ותקווה ממבט הנביא לציון החרבה.
בשבוע שעבר ציינו את תשעה באב. ביחד עם מספר קהילות ורבנים התארחתי בקהילת "בני האושר" (beatitudes) שבאמאוס. קהילה קתולית מיוחדת זו, בה חברים גברים ונשים שלקחו על עצמם נדרי נזירות, כמו גם משפחות עם ילדים, שוכנת באחד מהאתרים ההיסטוריים המעניינים של ארץ ישראל. למעשה, האירוע כולו התקיים באתר ארכיאולוגי מרשים, חורבות העיר הביזנטית ניקופוליס, המצוי ממש בחצר המנזר.
נדמה כי המקום מבטא באופן מרוכז את העושר, הרבגוניות והטרגיות של האדמה העתיקה הזו. יהושע בן נון הביס בעמק הזה את חמשת מלכי האמורי, בעודו עוצר את השמש והירח במקומם. בשנת 165 לפנה"ס ניצח כאן יהודה המכבי את הצבא הסורי של ניקנור. ניצחון שפתח בפני החשמונאים את הדרך לירושלים ולחנוכת הבית. בימי הבית השני התקיימה כאן, שעל הדרך העולה לירושלים, קהילה משגשגת ועשירה של יהודים ושומרונים. לבסוף, כמובן – על-פי עדותו של השליח לוקאס, ניגלה כאן הנוצרי לתלמידיו אחרי תקומתו מן המתים. אלה הכירו בו לפתע כאשר בצע עבורם לחם.
מלחמות באיזור
במהלך התקופה הביזנטית הפכה אמאוס לעיר חשובה, מקום מושבו של הבישוף האזורי. במאות ה-4 וה-5 לספירה נבנו בה כנסיות גדולות. עם הכיבוש המוסלמי במאה ה-7 חרבה העיר, והמרכז האזורי עבר לרמלה הסמוכה. הצלבנים שיקמו את העיר. בתקופתם היא שימשה בתור העורף האזרחי של מצודת לטרון הטמפלרית. עם חורבן ממלכת ירושלים הצלבנית נפלה בשנית העיר, לא לפני שהצבאות המוסלמים והצלבנים העבירו אותה בלהט הקרבות מיד ליד מספר פעמים.
במלחמת העולם הראשונה יצאה מהעיר רמלה אל העמק שמתחת למנזר בריגאדה של פרשים אוסטרלים, איגפה את היחידות הטורקיות שהמתינו לה בלטרון, מחופרות, וכך פתחה את הדרך לירושלים בעבור צבאו של הגנרל אלנבי. מבנה המנזר הלבן של ימינו, המכונה "בית השלום" נבנה בראשית שנות השלושים, ימי המנדט הבריטי. ב1948 היו קהילת נזירי "הלב הקדוש", כפי שנקראו אז, עדים לקרבות הקשים בלטרון, הגבעה שממול המנזר ועליה מבנה המשטרה הבריטית. קרבות עזים, אכזריים, שהסתיימו בכישלון ישראלי צורב. במידה רבה, הרובע היהודי בירושלים נפל בשל הכישלון לפרוץ את הדרך הזו, החסומה. שיירות הותקפו ונבזזו ונוסעיהן נרצחו באכזריות מן המארב.
עשרים שנה מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים, הצליח צה"ל לכבוש את העמק הזה, ולפתוח דרכו את המעבר לירושלים. באופן יוצא דופן ביותר, ביחס להיסטוריה של מלחמת ששת הימים, החליט צה"ל לפוצץ לחלוטין את הכפר עמואס, ששכן סמוך למנזר, ועוד שני כפרים סמוכים, יאלו ובית נובה. הרס כפרים וגירוש תושביהם, הרי זה מעשה הלקוח מההיסטוריה של מלחמת 48. הזמנים היו שונים והנסיבות אחרות. צבא המדינה שזה עתה קמה רצתה למנוע ממסתננים עתידיים בסיסי פעולה והעבירה מסר תקיף של הגנה יהודית והרתעה. אלה הם פניה המכוערים של המלחמה. בניגוד לכך, במלחמת 67 נותרו הפלסטינים צמודים לאדמתם. מעשה כמעט יחיד זה של הרס וגירוש סימל מצד אחד אקט מסיים של מלחמת העצמאות ומצד שני את תחילת השלטון הצבאי הישראלי על השטחים שנכבשו מממלכת ירדן. מורכבות לא פתורה הלופתת את ישראל בגרונה עד היום.
כיבוש הארץ
פרשת השבוע, "עקב", נוגעת בסוגיית המלחמה על כיבוש הארץ. משה מתריע בפני העם מפורשות: " אַל-תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ, בַּהֲדֹף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר, בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהוָה, לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת: וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְהוָה מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם: …וְיָדַעְתָּ, כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת–לְרִשְׁתָּהּ: כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף, אָתָּה." (דברים ח, ד-ו).
סכנה של ממש היא, מסביר משה לעם, בעודו מתאר את נפלאותיה של הארץ: "אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת."(ז, ז-ט), סכנה של ממש היא שבעודך מתענג על טוב הארץ תישכח את ה' אלוהיך ותישכח את ימי עבדותך במצריים ונדודיך במדבר. סכנה היא פן תאמר: "כחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" (ז, י"ז).
אני נמנה על אלה המאמינים כי קיימת כוונה נסתרת במאורעות חייהם של בני האדם. חיינו, במידה שהם חיי אמת נוכח פני האלוהים, הם מסע שמטרתו לרומם את רוח האדם, מול אתגר וקושי. מאמין אני כי כוונה זאת גלומה בחייהם של יחידים, קהילות ואומות.
מבין כל תולדותיהן של האומות כולן עולים דברי ימיהם של היהודים כמקרה יוצא דופן, יחידאי וחד פעמי. עזה היא אמונתי כי הייחוד של תולדות היהודים משמעו שליחות הקשורה לפיסת האדמה הזו. שליחות כלפי הפוטנציאל הגלום בה להגשים את חזון השלום והצדק של נביאי ישראל. לא בכוחנו ובעוצם ידינו באנו הנה. אמת, מאמצים רבים נדרשו. אמת, קרבנות רבים העלינו. בסלע חצבנו עד דם, כמאמר השיר. ועם זאת – קיומנו העצמאי כאן, כנגד כל הסיכויים, מטיל עלינו שליחות מוסרית. ענווה נדרשת מאיתנו. דומה שלכך מכוון משה את דבריו.
אל מול החורבן
בשבוע שעבר, בלילה בו מבכה בית ישראל כולו את חורבנו, עמדתי עם אחי ואחיותיי, יהודים ונוצרים, בחורבות העתיקות, בדרך העולה לירושלים. כה סמלי הוא הדבר, שעוד לא הגענו, שהדרך עוד רבה. עודנו הולכים, כאשר מתארת פרשת השבוע, ב"מִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם"(ח,ט"ו). עוד אנו במסע אל הארץ המובטחת, על אם הדרך העולה לציון.
בעומדי שם עם אחי ואחיותיי, נוצרים ויהודים, חשבתי על אדית שטיין, הקדושה הקתולית שנרצחה באושוויץ כיהודייה. במקרה (או שלא…) חל יום הזיכרון שלה השנה בתשעה באב. חייה היו מופת של חמלה וחסד. זכרה יקר לי כזכרם של ליאו באק בטרזינשטט ושל יאנוש קורצ'אק בגיטו וארשה. חייהם בגלות, כה רחוק מציון, באפילה שבתקופות, היו מופת לחיי אמת נוכח האלוהים.
כעת, עם תום תשעה באב מתחילות שבע שבתות הנחמה. אנו קוראים את דברי העידוד והתקווה של הנביא לציון החרבה. בהפטרת השבוע אומרת ציון: "עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי." (ישעיהו מ"ט). דברי הנביא, מעירים בנו מעיינות של אמונה ותקווה. ציון, הארץ הטובה, קוראת לנו על מנת שנגשים בה את חזון נביאי האמת והצדק, על מנת שנשכין בה שלום ומחילה, על מנת שנבנה בה יחדיו חברה מופת של משפט וחסד.
אמן, כן יהי רצון. שבת שלום
