המאהל בראש פינה. צילום: תמר זנדברג.
כדי לענות על דרישות המוחים, אין צורך בצוותים גדולים ומסורבלים. הממשלה צריכה 'לרדת אל העם', ולשמוע את דרישותיו. לשם כך, היא צריכה ללכת ולבקר במאהלים.
ברחבי ישראל פזורים עשרות מאהלים, ובהם עשרות קבוצות באוכלוסיה. לכל המוחים הללו יש דרישה אחת: “העם דורש צדק חברתי". אך לא בטוח שהם מסכימים מהו אותו צדק חברתי – מהו אותו תיקון שנדרש לחברה הישראלית ומהו סדר העדיפות הראוי בעת יישומו. לא ניתן לקבץ את כולם לדיון ממושך באולם אחד, אבל במקום לדלג מעל לראשם או לדמיין מה הם צריכים, זו הזדמנות נדירה לבוא אליהם.
כמעט בכל עיר ניתן למצוא בימינו ממאהל אחד או יותר, וברוב המאהלים הגדולים יש יותר מקבוצה אחת. יש עוד קבוצות שמוחות אך לא בהכרח גרות במאהל, ועושות זאת בהשתתפות בהפגנות, מחאות אינטרנטיות, ובדרכים נוספות. המגוון הזה הוא גם מגוון של תפישות בדבר צדק חברתי, ומגוון של רגישויות וצרכים של קבוצות קונקרטיות. זהו המגוון שיש ללמוד על מנת לפצח את שם הקוד "צדק חברתי".
ואחרי שלמדנו זאת, יש גם עניין מאתגר אף יותר של סדר עדיפויות: האם הקטנת הכיתות לכלל תלמידי ישראל תבוא לפני או אחרי הסיוע לילדים המיוחדים? האם תיקון המצב בתחבורה הציבורית יבוא לפני או אחרי הסדרת תוכניות מתאר לישובים הערביים ברחבי ישראל? ואני יכולה לשאול עוד הרבה שאלות, אבל אני לא חושבת שאני – או כל אדם בודד אחר – צריכים לספק את התשובות.
המפגינים ברחוב קוראים לצדק חברתי, הם קוראים למדינה שבה יש להם ולילדיהם עתיד, מדינה שבה הם יוכלו להתפרנס בכבוד, שהחינוך הציבורי יהיה טוב, ששירות הבריאות הציבורי יהיה מעולה, שאדם שנקלע למצוקה יוכל לקבל את הסיוע הראוי מהמדינה בלי לחוש שהוא קבצן, שנכה יקבל קצבה שאפשר לחיות ממנה, ולא יצטרך לעבור עשרת מדורי גיהנום כדי להיות מוכר כנכה, שאפשר יהיה לקנות דירה, או לגור במרחק נסיעה ברכבת או אוטובוס נגיש מהעבודה.
לכל קבוצה יש את הצרכים שלה, וקשה לדמיין מהלך דמוקרטי בו כל המפגינים הללו יגיעו למסמך דרישות אחד מוסכם . לכן אני קוראת לממשלת ישראל, או לצוות המשא ומתן מטעמה, אל תפתחו שולחנות עגולים! צאו לרחוב, בקרו בכל מאהל ומאהל, פרסמו מראש בכל האיזור את מועד הביקור והזמינו את כל מי שחפץ בכך לבוא ולהציג בפניכם את המצוקות שלו, את המחשבות שלו, הרצונות שלו והחלומות שלו.
מי שירצה יציג בפניכם נתונים כלכליים ומי שירצה חלומות. הכינו את עצמיכם לכך שלא כל מי שתפגשו בדרך יבוא עם משנה סדורה, היו עם סבלנות לשמוע גם את אלו שזו להם פעם ראשונה שיקשיבו להם כך. הזמינו את כל הארגונים החברתיים העובדים בארץ הזו, שיש להם ניסיון רב שנים, הקשיבו להם. גם הם לא מסכימים ביניהם על הכל, ורואים דברים בצורות שונות. הזמינו את אנשי האקדמיה, מכוני המחקר העצמאיים שכותבים ומדברים על הנושאים הללו במשך שנים, הקשיבו גם להם. הקשיבו לכולם.
ואחרי המסע הזה בחום ובשמש, חזרו למשרד הממוזג, ועשו מה שממשלה אמורה לעשות – תייצרו לנו תוכנית, עם חזון, שיצביע לאן אתם שואפים לקחת את המדינה שלנו, ויפרט את הדרך הראויה לשם. אח"כ ספרו לנו מה הם הצעדיים המעשיים שתנקטו בשנה הקרובה. ועוד דבר – פרסמו את כל הפרוטוקולים מכל המאהלים, את כל המסמכים וכל הנאומים. זה אולי נשמע לכם דורשני מאוד במונחים של זמן עבודה, אבל זו בדיוק עבודתכם: להנהיג בשקיפות את שאיפותיו וכמיהותיו של העם, לא להכתיב לו משנה סדורה של דרג פקידותי כזה או אחר. אף ארגון חברתי לא יכול יהיה להחליף אותכם במשימה זו.
זכרו: אנחנו נשפוט אתכם על התוכנית הזו – האם היא משקפת צדק חברתי בעיניינו או לאו. נצלו את ההזדמנות האדירה הזו שהגישו לכם על מגש של זהב. בימים אלו של אב זכרו את ההזהרות המלוות את חורבן בתי המקדש, זכרו על מה חרבה ירושלים, וזכרו את דברי הנביא ישעיהו: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.; אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ.” (נח, ז-ח)
הרשימה התפרסמה לראשונה ב"עבודה שחורה"
