תבליט שער טיטוס. השבויים מארץ ישראל לאחר דיכוי המרד הגדול וחורבן המקדש נושאים את כליו השונים ברומא
הרב אריק אשרמן בוחן לעומק את השסעים שבתוך תנועת המחאה ואת הדרך בה התקבלו ההפגנות בתקשורת הזרה. הוא מציע קשרים מורכבים בין תשעה באב לבין המחאה המתרחבת.
העיתונות היהודית והלא יהודית מחוץ לישראל אחרו לפרסם את גל מאהלי המחאה. זמן רב שיהודים/ות שמתגוררים מחוץ לישראל ומתעניינים בנעשה בארץ אמרו לי שהם/ן כמעט ולא יודעים/ות כלום לגבי המחאה. המידע היחיד שקיבלו על הנושא היה זמין להם בעיתונות הישראלית באינטרנט. כשחיפשתי באינטרנט מצאתי שרוב החומר באנגלית דיבר על מחאת מעמד הביניים שחיפש פתרונות דיור. אך זאת תנועת מחאה חסרת תקדים. ונקודה זאת לא עברה הלאה.
יכול להיות שהמחאה תִּתְמַסְמֵס, או שאינטרסים זרים ישתלטו עליה כפי שזה קורה לעיתים קרובות. אך יכול שהיא תביא לשינויים משמעותיים וחשובים בשמאל בכלל ובשיח זכויות האדם בפרט. רבנים למען זכויות אדם מעורבים במחאה הזאת, בין היתר משום שזה מתחבר ישירות לאחד מהמסרים המרכזיים של תשעה באב: האם אנחנו מסוגלים להיות חברה מאוחדת שבאמת דואגת לכל מרכיביה?
מיעוט הכיסוי התקשורתי (מחוץ לישראל) של תנועת המחאה בישראל אינו מפתיע. אני סבור שיש לכך קשר לעובדה כי תנועת המחאה הישראלית נמנעת לקבוע עמדה לגבי הכיבוש. הקושי הנ"ל מזכיר גם את הדרך ההפוכה – כשאני מנסה לחבר בין זכויות לפלסטינים לנושאים חברתיים פנים ישראליים.
המחאה מתרחקת מבית כנסת
בשבת האחרונה הופתעתי מאוד לשמוע, בזמן דרשה בבית כנסת שהדרשן אפיין את גל המחאה כתופעה של מעמד הביניים בלבד. הדרשן טען שיחסית המצב טוב בישראל. בית הכנסת נמצא כמעט מול מאהל "אין ברירה" – מאהל מחאה שרבנים למען זכויות אדם עזרו להקים ואני באופן אישי נמצא שם שעות רבות ביום.
הדרשן פעל בתום לב ומחוסר ידע, ואף התנצל על כך. באופן מורכב דווקא בית הכנסת הזה תומך מאוד במאהל "אין ברירה". הוא מציע תמיכה לוגיסטית, מזמין את המפגינים/ות לארוחת שבת וכו'. למרות זאת, זה מראה שאפילו בתוך ישראל לא כל אחד/אחת מודע/ת לסיפור האמיתי לגבי מה שקורה בתוך החברה. ושאלות גדולות מונחות כרגע על הפרק. אפילו בשעה שהרבנים/רבות שלנו עסוקים/ום בללמד יהדות וזכויות דיור במאהלים, מסתבר שעלינו לעשות הרבה עבודה חינוכית בקרב הקהילות בתוך הקהילות שלנו.
דיור ציבורי מול שכר מינימום
ביום הראשון שבו הסטודנטים הקימו את המאהל בירושלים, ביקרתי במקום עם אחד ממארגני קבוצת התושבים/ות משכונת הקטמונים. תושבים אלו נפגעו מהניסיונות הממושכים של ממשלות ישראל לחסל ככל האפשר את הדיור הציבורי. הפעיל החברתי דרש להקים להקים מאהל נפרד. לדעתו, הסטודנטים/ות ששהו במאהל ודרשו את הזכות לקורת גג, לא ראו את המצוקות של אלו שדרשו בעליית שכר המינימום. במאהל התרחשו תהליכים חינוכיים מרתקים ומרגשים. אמנם לרגעים השתמרו בהם גם היררכיות ופטרנליזם. יחד עם זאת דיירי/ות הדיור הציבורי הוזמנו לדבר בהפגנות, הצרכים שלהם נכללו ברשימת הדרישות הכללית ותוכלו למצוא אותם בכל הפעילויות המשותפות.
הניסיון ליצור הכלה של ייצוג האוכלוסיות השונות, עומד לצד הניסיון למצוא את המשותף בין מעמד הביניים והמעמד הנמוך בנוגע לזכות לקורת גג. כרגע תנועת המחאה כוללת גם מחאות רופאים/ות, זכויות המורים/ות, מחאת העגלות ואלו המודאגים/ות מעלית המחירים של מרכיבי מזון בסיסיים. מאהלי המחאה מאחדים ימין ושמאל; תומכי/ות ליכוד ומר"צ וחד"ש; אשכנזים/ות וספרדים/ות; דתיים/ות וחילוניים/ות; ובצורה מוגבלת גם יהודים/ות וערבים/ות. יש המפרשים את הגבולות הרחבים של תנועת המחאה כניסיון ציני של שיתוף, בכדי להפיל את הממשלה של נתניהו, או כהוכחה שאין מוקד ממשי לתנועת המחאה. הנימוק האחרון הוא אתגר אמיתי. ישנה הרגשה כללית שישנו משהו משותף שמאחד את המפגינים/ות אבל זה עדיין לא התחבר באופן ברור.
ישנם עוד אתגרים. אפילו בזמן שהוקמה רשת לאומית השואפת לכלול את כל המאהלים, הוקמה גם רשת שניה המכילה את המאהלים של בעלי ההכנסות הנמוכות. ישנו שיפור וישנה התקרבות של השכבות החברתיות השונות אחת לשניה. אבל יש עוד הרבה מה לעשות עד שזו תהיה באמת תנועה אחת.
פתרון ארוך טווח
רבנים למען זכויות אדם וארגונים דומים טפלו וימשיכו לטפל בנושאי הדיור הציבורי בטווח הארוך, אנחנו מודאגים/ות שטיפול פשטני בנושאים אלו עכשיו יכול להשפיע באופן שלילי על הניסיונות שלנו להשיג פתרונות כוללים וארוכי טווח בהמשך. כמה מהצעותינו הן כבר חלק מהרשימה הלאומית של הדרישות, אבל דרישות רבות נעדרות מהרשימה. בהצלחה מוגבלת, אנחנו מנסים/ות להבטיח שרשימת הדרישות שלנו תובן ותהיה כלולה בדרישות ניירות העמדה של תנועת המחאה.
תנועת המחאה קבלה את הצורך בבניית דירות נוספות לדיור ציבורי, אך ישנן דרישות נוספות שחשובות להיכלל במסמך וביניהן:
- אחזקה לבתים הדיור הציבורי
- שקיפות של הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי
- סדרי עדיפות בקרב כ-50,000 הנמצאים ברשימת המתנה לדיור ציבורי
- פריסה מחדש של החובות הקיימים
- סוף לביזוי של דיירי הדיור הציבורי בידי הפקידים של החברות הציבוריות והפוליטיקאים
- סוף לפינויים מהדיור הציבורי
אחת השאלות העיקריות היא האם המחאה כוללת את ערביי ישראל. בכמה מקומות הם התקבלו בברכה ובאחרים לא. ובכמה מקומות דחייה ראשונית הוחלפה ביד מושטת – כמו במקרה של הבדואים/ות מהכפרים הבלתי מוכרים בנגב שהתקבלו באופן סמלי בתוך המאהל בבאר שבע, אך ספק האם הם מאמינים שנכללו בתוך המחאה באופן מלא. הפרק האחרון לגבי הכללת הערבים הישראלים, עדיין צריך להיכתב, ברור לחלוטין שתנועה זו לא מתכוונת לכלול ואיננה יכולה לענות על צרכי הפלסטינים מפני שזה יקרע לגזרים את הקואליציה (בדומה לססמא החוזרת ונשנית "לא מדובר בשמאל או ימין").
על המשותף במחאה והקשר לתשעה באב
בין הסיבות שניתנו לחורבן הבית השני למדו אותנו על שנאת חינם. התלמוד מדגיש שהאנשים/נשים בתקופת הבית השני היו צדיקים/ות שלא עסקו בשפיכות דמים בגילוי עריות ובעבודה זרה (שהביאו לחורבן הבית הראשון). התוספתא למסכת מנחות מציינת שהאנשים/נשים "אהבו את ממונם ושנאו את חבריהם". הוזהרנו כפר בפטרה של השבת שלפני תשעה באב שצום הוא לא משמעותי אם אנחנו לא, כמו שכתוב בישעיהו א' י"ז: "לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה." השאיפה היא להיות עיר צדק (ישעיהו א' כ"ז). במילים אחרות, אפילו כוונות טובות ואנשים/נשים טובים/ות יכולים/ות להיכשל במבחן היכול לכלול את כולם/ן ובסולידאריות החברתית. הם/ן יכולים/ות להזדהות עם הסבל של חלק בשעה שהם/ן עוורים לסבל של אחרים/ות. לפעמים הם/ן דואגים/ות לצרכיהם/ן הפרטיים בלבד.
כאשר התחלנו, לפני שלושה שבועות באזהרות הנבואיות המובילות אותנו לתשעה באב, פרשת השבוע הייתה פרשת מסעי. שם משה כועס על השבטים ראובן וגד מפני שרצו להתיישב על אדמה ממזרח לנהר הירדן, ושאל אותם איך הם יכולים להרשות לבני ישראל להמשיך להילחם בלעדיהם. בין אם זה זו הייתה כוונותיהם או לא, משה הבין שהם דואגים רק לצרכים שלהם ואינם מפגינים סולידאריות.
לפני שלושה שבועות, ביקרתי ברגע הקמת מאהל אין ברירה בירושלים. כבר אז הדגשתי שפרשת הדרכים האמיתית תגיע כאשר תוצע לנאבקים/ןת הצעה שתפתור את בעיותיהם/ן. אך שאלתי מה יקרה כאשר הצעה זאת לא תפתור את הבעיות של המעמד הנמוך ודיירי הדיור הציבורי. שמחתי לגלות את הזהירות שגילו מנהיגי המאבק כשסירבנו להצעת ראש הממשלה שכללה בעיקר את צרכי המעמד הבינוני. ההנהגה עברה מבחן אחד אך יהיו עוד מבחנים רבים לפני שנסיים. הפרק הסופי רחוק מלהיכתב.
צום תשעה באב
מכל מקום כמו שכתבתי בשבוע האחרון: הצום האמיתי בתשעה באב יוכל להוביל לטיהור, להתרוממות ולמטרה. אני מתפלל שהצום שלנו בתשעה באב הזה יהיה צום שיזכיר לנו ש"חוסר צדק בכל מקום הוא איום לצדק בכל מקום" (מרטין לותר קינג). אני מתפלל שזה יהיה צום שיפתח את עינינו לצרכים מעבר לצרכים שלנו. אני מתפלל שזה יהיה צום שילמד אותנו לשים אנשים/נשים לפני רווחים ויקדיש אותנו מחדש לאידיאלים של הנביאים להם התחייבנו בהצהרת העצמאות של מדינת ישראל.
המכנה המשותף הקשה להגדרה המאחדת את התנועות השונות הוא באמת פשוט מאוד. כאשר ההמון קורא "העם רוצה צדק חברתי" הם לא חושבים על עולם שבו המשאבים מוגבלים. נראה שלספק צרכים של חלק דורש להתעלם מהצרכים של אחרים/ות. עלינו להתחיל מנקודת הנחה של אהבת חינם, סולידאריות חברתית כחלק מהיכולת הרוחנית לראות את צלם אלוקים בכל אדם באשר הוא/היא אדם. לדעתי ישנן אפשרויות ופתרונות שהן מעבר לדמיון כרגע.
כל שנה אני שואל את עצמי לגבי המשמעות של צום תשעה באב. כידוע זאת איננה מצווה מהתורה. הצום והאבל מתמקדים רק בחלק קטן מכל כך הרבה טרגדיות יהודיות ואנושיות משך הדורות. אך השנה אני יודע מדוע אני צם.
