תמונה מהתפילה הבין דתית שביצענו באל עראקיב.
הרבה עמיתה ג'רמון על "מסעי" העם היהודי לדורותיו, בעבר בגולה, והיום במדינת ישראל בהקשר של ההרס המתמשך של אל עראקיב.
ביום שישי אחרון הצטרפתי לכמה רבנים ולכמאה פעילים ישראלים ובינלאומיים בכינוס סולידאריות ותפילה עם תושבי הכפר הבדואי הבלתי מוכר אל עראקיב שנהרס, בשנה האחרונה כ-28 פעמים. ה-27 ביולי הוא יום השנה להריסה הראשונה של כפר, שכלל הרס בתים, דירים ועקירת עצי פרי ועצי זית. לפני יום השישי האחרון, השתתפתי במסיק זיתים ונטיעות בגדה המערבית, קציר שעורה, ליווי רועים בדרום הר חברון ובעוד פעולות רבות אחרות בתוך וסביב ירושלים. אך מעולם לא ביקרתי באל עראקיב או הייתי מעורבת בפעילות כלשהי עם הבדואים בנגב.
עד יום שישי האחרון ידעתי מעט מאוד על מצב הבדואים בנגב. ידעתי רק מה שאריק כתב באתר של שומרי משפט בשנה האחרונה. ישבתי עם כמה גברים (נשים לא נראו שם), הקשבתי לסיפוריהם על ההיסטוריה של אל עראקיב, הסתכלתי באייפון בסרטי וידאו שחזרו והראו את ההריסות ושאלתי שאלות תם.
למדתי שבניגוד לכמה סטריאוטיפים שהיו לי לגבי הבדואים כרועים נודדים, בתחילת המאה ה-20 התישבו רובם בכפרים ועסקו בחקלאות כמו גידול שעורה, ירקות, כרמים וזיתים וגם ברעיית צאן.אחד מהגברים שגדל באל עראקיב גר עכשיו ברהט עם אשתו וילדיו. בסוף שנות ה-70 ובתחילת ה-80 הקימה מדינת ישראל שבע עיירות והבטיחה שהבדואים יקבלו שרותים תמורת ויתור על אדמת אבותיהם. רהט היא העירה הגדולה ביותר מבין "ערי הריכוז". איש זה בן השלושים ומשהו עבר לשם מפני שלא יכול היה לבנות באופן חוקי באל עראקיב בית או משק חקלאי. הוא אמר שהוא שונא את אורח החיים העירוני ומרגיש ברהט קלסטרופוביה.ע"י ריכוז הבדואים בנגב ב-7 ערים (חצי מהן מוקמו מחדש באמצע שנות ה-80), נמנעה מהם גישה למקורות המחיה הקודמים שלהם – רעיית צאן וחקלאות. עיירות אלו מקבלות את התקציבים העירוניים הנמוכים ביותר, קצבת המים שלהם נמוכה יותר מזה של שכניהם היהודים, תשתיות ביוב, כבישים פנימיים וקשר לתחבורה ציבורית לקויים (מה שמגביל את הגישה שלהם לשווקי העבודה ולאפשרויות חינוך) וישנו חוסר במתקנים ציבוריים.
העיר רהט חסרה את התשתיות הבסיסיות. צילום של שכונה 19 ברהט, 2010 . cc: wikipedia
בחזרה למסעי
כשחזרתי וקראתי את פרשת מסעי הכה בי הניגוד בין מה שממשלת ישראל עשתה ע"י ריכוז חצי מאוכלוסיית הבדואים ב-7 עירות מתפתחות (יותר נכון עיירות שאינן מתפתחות), ומה שעשה ה' ע"י שצווה על בני ישראל להקצות 48 ערים לבני לוי לשבת בהם וגם לתת להם שטחי מרעה פוריים סביב כל עיר (במדבר ל"ה, א-ח). הלויים לא הורשו לעבד את האדמה, אך ניתן להם לרעות את עדריהם, וכמובן, בנוסף לכך שהיו יכולים לגדל בקר וחיות אחרות, היה להם תפקיד מכובד וקדוש בעולם העתיק של בני ישראל.
אח"כ חשבתי על הבדואים שיש להם תפקיד מיוחד בצה"ל. בגלל כישורי הגששות שלהם העוברים מדור לדור, כתוצאה מכך שהיו צריכים לאתר כבשים ועיזים שתעו, רבים מהבדואים המתנדבים לצה"ל משרתים שגששים, המונעים ממחבלים, מסתננים ומבריחי סמים להיכנס לישראל. כאשר חקרתי לגבי בדואים ששרתו בצה"ל , נאמר לי שמעט מאוד אכן משרתים. לפי ויקיפדיה 5-10% מתגייסים ומאז שנת 2000 המספרים יורדים. לדברי הגברים שדיברתי איתם ישנם יותר פלסטינים מצפון הארץ המשרתים בצה"ל מאשר בדואים. (אינני יודעת אם זה נכון, אך המסר היה שהם אינם גאים או נלהבים לגבי השרות של אנשיהם בצה"ל).ביקשתי מהגברים לתת לי תשובה כנה על השאלה האם הבדואים הרוויחו משהו מאז קום מדינת ישראל? תשובתם היתה החלטית: לא.
כאשר אמרתי להם שהרושם שלי הוא שהיתה עליה גדולה בהשכלה ובדואים רבים לומדים באוניברסיטת בן גוריון, אמרו לי שבתי הספר שלהם הם איומים ושלמעשה, אם כי לא באופן רשמי, ישנה מכסה לחינוך גבוה לבדואים. אדם מבוגר אחד אמר לי שבנו נסע ללמוד באיטליה ובתו בירדן ושישראל שוללת מעצמה מקור אנושי יקר ויוצרת עוינות בתוך אוכלוסיה של אזרחים נאמנים ע"י שהיא מקשה כל כך על הבדואים להתפתח.בעזרת השם ועם המשך התמיכה החוקית והלחץ הציבורי, המלצות ועדת גולדברג מנובמבר 2008 ייושמו. זה אומר ש39-45 כפרים בדואים בלתי מוכרים בנגב יוכרו ויקבלו שרותים עירוניים, בתיהם יהפכו לחוקיים ואדמתם תוכר באופן חוקי.הבדואים אינם מעוניינים להפוך לפרולטריון עירוני שמשה דיין קיווה, בשנות ה-60, להפוך אותם.
הם אינם מעוניינים להיות צבא של פועלי ניקיון ופועלי בניין. אני מבינה שההשוואה איננה מדוייקת, אך כמו הלויים, הבדואים היו מאושרים לחיות במקומות מסויימים – לא בערים לא מפותחות שישראל מקצה להם, אלא באזורים בנגב שבהם חיו במשך דורות, בלפחות 39-45 כפרים בלתי מוכרים, כולל אדמה חקלאית ואדמת מרעה.
נצא למסע חדש
ברפרוף על 42 המסעות בתחילת הפרשה, חשבתי על איך אנחנו זוכרים את המסעות שלנו כיהודים: "הפוגרום הזה, הגירוש ההוא". ומאז כינונה של מדינת ישראל: "המלחמה הזאת, האינתיפדה ההיא, הסכם השלום הזה, כישלון הסיבוב הזה של המשא ומתן". מאז חזרתי לישראל ב-3 ביולי 2009 אני אסירת תודה שאני יכולה לציין את הזמן ע"י האור בפני "עיד", איש שלום מזכיר את גנדי שפגשתי בדרום הר חברון, מפגשי סולחה עם מעגלי ההקשבה שנוגעים ללב, כינוסי IPCRI עם הצעירים בעלי ההשראה מעזה שפגשתי, ומעגל ההחלמה של נשים ישראליות-פלסטיניות שבו תקשרנו באהבה גדולה ובלי מילים.מי יתן וכאומה נבורך בציון של מסעות משותפים כמו: הניצחון המשפטי של אזרחינו המדוכאים, שיתוף בהצלחה ובפריחה עם הבדואים החיים עימנו ושיתוף פעולה מוצלח עם בני דודינו הפלסטינים.
שבת שלום
