בנות צלופחד לפני משה
הרב יהושע אנגלמן קורא את פרשת "מטות" ובוחן עד כמה יכולים אבות/בעלים להפר נדרים של בנותיהם / נשותיהם ומה כוחם של חז"ל בהתרת נדרים.
מטות ומסעי הן שתי פרשות שבד"כ נקראות כפרשה אחת (לא השנה) ויש להן מגוון של נושאים משותפים, בעיקר – סוף המסע, הכיבוש, החלוקה וירושת הארץ והקמת עריה. בשבוע האחרון קראנו שאלוהים הסכים עם בנות צלופחד שדרשו לרשת את אביהן באין להן אחים. מסעי – פרשת השבוע הבא – מסיימת את ספר "במדבר" עם נרטיב של תלונות בני שבטן, שבט מנשה, שאם תינשאנה לגברים מחוץ לשבט, הירושה שלהן תעבור לשבטי הבעלים ולא לשבט אביהן. כך צומצם ניצחונן של בנות צלופחד – הן יכולות להינשא רק בתוך השבט שלהן. זה עדיין השאיר להן אופציות רבות. , הפסוק באופן לא מפתיע מספר לנו, שהם קיבלו נדוניה די גדולה. ועם נדוניה כזו לא הייתה להן בעיה למצוא בעלים. לפי התלמוד (תענית ל', ב), נשים יורשות בדורות הבאים, הורשו להינשא גם מחוץ לשבט שלהן, הגבלה זו השתייכה רק לדור שנכנס לארץ. אפשר למצוא כאן סימן שאלוהים מרשה אוטונומיה מוחלטת: גברים יזמו את ההגבלה של אוטונומיה זו וחז"ל פרשו שהגבלה כזו הייתה רק הגבלה זמנית שהוסרה לאחר מכן. "במדבר" הוא גם ספר מלא במרידות שהחלו גם בהוראות המדויקות איך למקם את המחנה וגם במבנה ההליכה של השבטים. סיומן התבטא בתיאור והגדרת גבולות הארץ. בפרשנותם הראו הרבנים דרכים יותר שלוות ויותר קבועות למרידות.
על נדרים והפרת והתרת נדרים
פרשת מטות נפתחת בפרק של חוקים ונדרים. החוקים האלו מפורטים לאורך 11 פרקים של מסכת נדרים ובשעה שכל הפרק בתורה (חוץ מהפסוק הראשון) עוסק בזכות האבות או הבעלים לבטל את נדרי בנותיהם / נשותיהם רק שני הפרקים האחרונים בנדרים עוסקים בנושא זה. שאר המסכת עוסקת בעיקר בניסוח הנדרים וביכולתם של חז"ל לבטל את נדרי העם.
התלמוד לא אוהב נדרים, אלא אם כן הם עבור פעולות ראויות לשבח : " אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה. (במדבר ל', ג'). ישנה קדושה במילים ויכולת ליצור קדושה דרכן, וכל זה צריך להיעשות בזהירות. הרבנים ניסו לשחרר את אלו שחיפשו עזרה בנדרים, לפעמים ע"י ציטוט של רבי נתן: "הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב על אותה במה קרבן" (נדרים כ"ב, א'). נדרים הם ממלאים בד"כ את המקום של השאיפה לקדושה. לעיתים קרובות הם ביטויי כעס ושאיפה של אנשים להיות טהורים. נדרים מבטאים את הניסיון ליצור יציבות מתמדת במקום שאי אפשר לעשות זאת; ליצור ודאות וקביעות דרך הזמנת הקדוש. אך סובלימציה כזאת אינה אמורה לעבוד ע"י קיצורי דרך. השימוש בקדושה בדרכים כאלו משמעותה לעג.
כך שהרבנים לימדו את האפשרות להתיר נדרים. הם התערבו במבנה של כוח (נדרים). משום שאותם אנשים שנדרו נדרים היו זקוקים לסמכותם ועזרתם בזמנים לחוצים למשל כאשר הם נתקעים ע"י נדרים שנדרו בחוסר אחריות (שיכלו להזיק להם). אך יכולה להיות עוד סיבה לפרצה הזו. שהיא מובנית על ידי ההודאה של הרבנים עצמם. פרשנות זאת עדינה מאוד וחייבת להיעשות בזהירות. המשנה מלמדת: "התר נדרים פורחין באויר, ואין להם על מה שיסמכו." (מסכת חגיגה א', ח'). בהמשך, התלמוד מציע אפשרויות של פרשנויות בנושא זה ובוחר בזו של שמואל (אחד משני הרבנים החשובים בתלמוד הבבלי בסוף תקופת האמוראים): "לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ (במדבר ל', ג') אבל אחרים מוחלין לו". כך שהוא אומר שאדם שנודר נדר אסור לו לחלל / למחול את דברו, אבל אחרים יכולים למחול לו. האם זה רק משחק מילים פשוט או שטבוע בין שני השימושים באלו באותו השורש?
ביקורת על הסקסיזם בדרך המחשבה של תקופת המקרא
כדי לענות על השאלה שהצגתי, אני מבקש לחזור לפרק בפרשת השבוע, שאפשר לטעון שהוא הפרק הסקסיסטי הבוטה ביותר בתורה, המונע מנשים את האוטונומיה להחליט ואת הזכות לנדור. אני חושב שאי אפשר להצדיק זאת בימינו, בימים של החשיבה המודרנית, וגם לא אנסה לעשות זאת. אך זה יכול להואיל אם נבין את האתוס ואת את דרך המחשבה בתקופת המקרא.
התלמוד מיתן את ההגבלה הזאת על הנשים באופן ניכר כאשר הגביל את זכות הבעלים לבטל נדרים רק לנדרים "שיש בהם עינוי הנפש" (שם י"ד) ונדרים אשר יכולים להשפיע על יחסים. "אלו נדרים שהוא (הבעל) מפר נדרים שיש בהם עינוי הנפש… אמרה קונם פירות העולם עליי, הרי זה יפר. פירות המדינה הזו עליי, יביא לה ממדינה אחרת." (משנה נדרים י"א, א). אם הנדרים שלה קשורים לחיים אזי הוא צריך לדאוג לה. זהו מנהג מפוקפק, ואנחנו צריכים תמיד לחשוד כשצריך "לדאוג" למישהו, במיוחד כאשר זה נתמך או נעשה ע"י החוק. אך בכל זאת עד כמה שאנחנו מתנגדים כשאומרים שאיננו יכולים 'לדאוג לעצמנו', אנחנו עדיין רוצים זאת, רוצים להיות תלויים באחרים, חברים, משפחה, חברה ובמיוחד החוק ואפילו רוצים, בדרכים רבות, להציל את עצמנו מעצמנו. 'המקור' הברור ביותר, לרעיון ש'אחרים' (אחרים מסוימים) יכולים להפר נדרים של מישהו הוא למעשה כל פרק ל' בספר "במדבר" המדבר על אבות ובעלים הדואגים לבנותיהם ונשותיהם ומוודאים שנדריהם לא יפגעו באינטרסים שלהם. חז"ל כביכול אומרים: כן, אבל מי ידאג לגברים, או אפילו לנו? גם הם וגם אנחנו זקוקים להגנה מפני עצמנו, במיוחד מפני האפשרות שנפגע בעצמנו דרך השימוש בתפיסת הקדושה, כקנוניה של כל מבנה הנדר.
במונחים של התייחסות התורה, אפילו בתפיסתם העצמית, הגברים של שבט מנשה דאגו לבנות צלופחד. אין דרך בה תוכלו לטפל לבדכן בשטח אדמה גדול. אתן תינשאנה לגברים שהאינטרס היחיד שלהם יהיה להרחיב את שטח אדמות השבטים שלהם. (הבה נזכור שזה קרה לפני חלוקת הארץ ושטחים גדולים של אדמה היו על כף המאזניים). לדאוג, זו דרך נוספת לומר: אינכן מכירות את המציאות. אותו המבנה (פטריאכאלי) של 'דאגה' מופיע בפרק האחרון של פרשת מסעי אומר "כן אבל" לזכות של בנות צלופחד לרשת את אביהן ולהיות עצמאיות לחלוטין, הוא זה המגביל את הנשים בנדריהם בפרק הראשון של פרשת מטות, אומץ ע"י חז"ל כדי להגן על האדם מפני עצמו, דבר שמעליב, אך אולי מחייב המציאות.
נדרים שאי אפשר להפר
לפני כמה שנים, בשיחה עם פסיכיאטר ומכר שלי, קוננו יחדיו על המיעוט והחסר בספרות יהודית המתארת תהליך טיפולי. אפשר למצוא בחוקי הפרת נדרים (בתלמוד) כמה מודלים, שהם קצרים ולא כל כך מתאימים למודל הטיפולי, אך אפשר לעשות בהם שימוש. למשל: אדם היה בא לרב ורצה להפר את הנדר שלה או שלו, מפני שאי אפשר היה להפר אותו, או שגרם לצער שהתחרטו עליו. איך זה היה נעשה? לא כל נדר אפשר להפר.
דוגמא נוספת: אם אדם נדר לא להיכנס לבית מסויים מפני שיש שם כלב, אך הנדר היה מטריד מדי, מפני שהוא היה צריך להשתמש בבית. אם הוא גילה שאף פעם לא היה שם כלב – הנדר שלו כאילו לא היה. אך אם היה שם כלב בזמן שנדר את הנדר, יהיה הרבה יותר קשר להפר נדר כזה מפני שהנדר המקורי שלו היה מבוסס על תפיסה נכונה של המציאות. כך כאשר לאדם ספקות האם הנדר שלו קושר אותו או לא, הוא יכול ללכת לרב אשר יחקור בשני כיוונים: האם לגבר או לאשה שנדרו את הנדר הייתה תפיסה נכונה של המציאות והאם הייתה להם תפיסה מדויקת של עצמם? כאשר הם נדרו – האם היו מודעים למציאות, לחפצים או האנשים המעורבים, לתגובת העולם החיצוני, אפילו איך קרובי המשפחה יגיבו לנדר שלהם? ואם אכן זה כך, האם הם באמת יודעים איך הם ירגישו אחרי כן? אולי הם השתנו? פעמים רבות השגיאות שלנו הן לא מה יקרה לגבי העולם החיצוני, אלא איך אנחנו נרגיש בתוך זה. ובפרשנות שאציע אנחנו שוגים כשאנחנו מתחייבים וקושרים את עצמנו.
אך כמובן, החכם לא הספיק לו רק לשאול או לאתגר את האדם שבא אליו כדי שיתיר אותו אלא הוא היה צריכים גם להתיר את עצמו. כלומר הוא היה צריך להבין בעצמו איך הוא יכול להשתנות. התלמוד מתאר הליכים שונים שחז"ל השתמשו בהם כדי לעזור לאנשים, לעזור להם להשתחרר מהכבלים שלהם ולהיות חופשיים. חז"ל לא הכחישו את הזכות של כל אחד לנדור, אלא כמו שלבעלים הזכות לדאוג לנשותיהם הייתה מוגבלת, כך גם חז"ל הגבילו את כוחם לעזור, כך לפעמים אנשים הוכרחו להבין בעצמם. ואילו לפעמים החכמים הצליחו לשחרר אדם ע"י שסייעו לו לראות את האמת, שהייתה בעצם האמת שלהם – עצמם.
ההבדל המהותי בין אב ובעל בהתרת נדר ובין התרת נדר של חז"ל
ההבדל המהותי בין אב ובעל בהתרת נדר ובין התרת נדר של חז"ל – הוא שהבעל או האב הפרו את הנדר (דברים ל', ט) וחז"ל התירו אותו, כאילו לא נדרו אותו מעולם. במקרים שבהם האב או הבעל הפרו אותו, הנדר היה קדוש עד להפרה (ולא הוטל רפש על תפיסת האישה את המציאות). כלומר, עשו בכוח הנדר שימוש ישיר וגלוי. כאשר חז"ל התירו הם השתמשו בכוח, כאילו הם לא נדרו את הנדר מעולם. חז"ל התירו אותו רטרואקטיבית, ומעולם לא היתה קדושה במילים של האדם (באופן הרפלקסיבי – כשהם קלטו את המציאות או את הליקוי שלהם). מפני שזה איננו יכול להיעשות בלי דרישת האדם שנדר וסיוע לתהליך הגילוי והבנה של האדם.
דבר קדוש איננו יכול להפוך ע"י חז"ל ללא קדוש. אך קדושה היא דרגה שנבנית ומבוססת על הממשי, לא באה במקומו. המסכת הטיפולית ביותר הזו בתלמוד מגבילה את כוחם של חז"ל, הם אינם יכולים לבטל קדושה, רק להוכיח שהיא מעולם לא הייתה שם. דרך ההגזמה ביכולתם ליצור ללא מקור, הריסה של הקדושה ואי הפרה הורידו גם את כוחם ע"י תיעולו לחינוך, והבאת אנשים להכיר ששגו מלכתחילה.
אנחנו פותחים את תפילות יום כיפור בתפילת כל נדרי, התרת נדרים שנדרנו. זהו רגע כנוע בו אנחנו מצהירים שאיננו יכולים לסמוך על החלטותינו, אפילו באלו שהיינו כל כך בטוחים בהן שראינו אותן כמוחלטות ואפילו קידשנו אותן. הערכת המציאות שלנו תמיד שגויה ויצירת הקדושה, היא בהגדרה נצחית, תמיד זמנית ובת חלוף.
הערת המחבר: יכול להיות שבמאות 1-5 הרבנים הרגישו שתפיסת הקדושה איננה מה שהיתה, שנדרי אנשים, שתמיד מביאים לשימוש במונחי קדושה, אינם רלוונטיים יותר, נדרים אינם מה שחשבו בתחילה שהם צריכים להיות, אינם קדושים ומה שצריך לעשות זה להדגים לאנשים שזה כך, הנדרים שלהם אינם נדרים – כמו שאנחנו אומרים בסיום תפילת כל נדרי, זה רמז לא רק לחוסר תפיסת המציאות אלא לתפיסה שגויה או אפילו לחוסר תפיסה של האלוהות.
שבת שלום
