מסוקי UH-1D "יואי" בוייטנאם, 1966. cc: ויקיפדיהה
עבור אלו מאיתנו שאוהבים את ישראל זהו זמן מבחן. אנחנו צריכים מדינה יהודית ולכן אנחנו מכבדים ומעריצים את הצבא המגן עלינו, אך אנחנו גם נכספים לסיום המלחמה ולעת שלום. איך אנחנו יכולים לאזן את שאיפתנו לשלום עם הצורך בישראל חזקה?
בפרשת השבוע, פרשת פנחס, בני ישראל מתקרבים לסיום תקופת הנדודים במדבר, אך הגברים מפסיקים לשמור על המוסר וחושקים בבנות מדיין. השיא מגיע כאשר גבר מבני ישראל מקיים בפומבי יחסים אינטימיים עם אישה מדיינית. נראה שלמשה אין את היכולת לעצור אותם ולאמצע התוהו ובוהו הזה פוסע פנחס שמעביר חנית דרך הזוג העובר את העבירה.
בלי הפעולה הזו, כל העם היהודי יכול היה להיות מושמד ע"י קריסת המוסר, או ע"י זעם אלוהים. הפעולה של פנחס השביעה את רצונו של הקב"ה וסיימה מגפה איומה שפקדה את בני ישראל. פנחס, איש מלחמה, מתוגמל באופן אירוני ע"י ברית שלום וע"י המשכת שושלת הכוהנים שלו. ההבטחה האלוהית הזו מלווה בספרות הרבנית ע"י סדרה של מדרשים המצהירים על היופי והמרכזיות של שלום. האם היא מהווה סימן לדרך בה אנחנו צריכים לאזן את כיסופינו לשלום עם הצורך בצבא חזק?
ההוצאות להורג היו אלימות. לפי חיזקוני, אפילו לפנחס היו ספקות האם הוא עשה את המעשה הנכון. לפי ההלכה כהן שמבצע טבח לא צריך לברך את העם כפי שכתוב "ידיך מלאות דם" (ברכות ל"ב, ב'), פנחס הקיצוני, תוהה האם הפעולה האלימה שלו עלתה לו במעמדו ככהן.
יחד עם זאת הפעולה הברוטאלית שלו קיבלה דווקא אישור מאלוהים. היו זמנים בהם חשוב מאוד להשמיד את הרע וכישלון לעשות זאת היווה אלימות. השמדת הרע היא באופן אירוני פעולה שלווה. הרב הירש מסביר: "אדם, שלמען מה שהוא סבור הוא שימור השלום עם בני אדם אחרים, מוסר בלי מחאה את השדה לאנשים הנמצאים באמת בקונפליקט עם אלוהים, יוצר למעשה שיתוף פעולה עם אויביו למען אמנת שלום עלי אדמות."
בחזרה מויאטנם
בכל שעה עלינו להיות מוכנים ללחום את מלחמותינו. הבעיה היא שאפילו כשהרג כזה הוא מוצדק, הוא מלווה בקשיים. למשל קשה מאוד לאלו שנגרמה להם טראומה (ע"י האכזריות של שדה הקרב) לחזור לחיים אזרחיים. לפני שנים רבות קראתי ספר עדות של ותיקי מלחמת וייטנאם. החיילים שסיימו את השירות הצבאי תיארו את האידיאליזם איתו יצאו ללחום למען מולדתם, את הניסיונות המרגיזים של מלחמה ואת חוסר ההכרה במקצועם כאשר חזרו הביתה. חיילים אלו התקשו לחזור לחיים האזרחיים. רבים מהם מצאו את עצמם בחוסר יכולת לחיות חיים שלווים ומצאו עצמם מבצעים פשעים אכזריים.
זו הסיבה מדוע התרשמתי כל כך מתלמידי ישיבת ההסדר שלמדתי בה. רבים מהם שרתו בחטיבת שריון, אחת מהיחידות הקשות בצבא הישראלי, אך כאשר הגיע הזמן לפשוט את המדים, הם חזרו לבית המדרש והתחברו מיד ללימודי התורה. בימי שישי בלילה, היו שרים כמו מלאכים. יחד עם 500 תלמידים שחיו בקמפוס, מעולם לא שמעתי מישהו שהרים את קולו ולא ראיתי פעולה של אלימות.
יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון בעת חתימת הסכם אוסלו, 13 בספטמבר 1993. cc: ויקיפדיה
זו היתה גם גדולתו את יצחק רבין. בנאומו בחתימה על הסכמי אוסלו, הוא חשב על המילים בספר קהלת פרק ג': "לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם… עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם." (קהלת ג'). ואח"כ הוסיף: "אנחנו החיילים שחזרנו משדה הקרב מוכתמים בדם, אנחנו שראינו את קרובינו וחברינו נהרגים לנגד עינינו, אנחנו שהשתתפנו בלוויותיהם ולא יכולנו להביט בעיני הוריהם, אנחנו שבאנו מארץ שבה הורים קוברים את ילדיהם, אנחנו שלחמנו נגדכם, הפלסטינים – אנחנו אומרים היום בקול רם וצלול: די לדם ודי לדמעות."
לוחם, כמו רבין, החזיק במנטליות של שלום. בדיוק כמו שאלו שהקדישו את חייהם לרדיפת שלום, עמדו בגבורה על שמירת עמנו, ארצנו ותורתנו. הפרשה של פנחס מלמדת אותנו לא להקטין את חשיבות ההגנה העצמית או את קידום השלום, מפני שהם אינם הפכים, אלא צדדים שונים של אחריותנו היהודית הלאומית. כמו שפרופסור אביעזר רביצקי אמר פעם: "יהודי שאיננו מאמין שלישראל צריך להיות הצבא הטוב ביותר בעולם בוגד בנכדיו, אך יהודי שאיננו מאמין שהצבא צריך להיות המוסרי ביותר בעולם בוגד בסבים שלו. אולי זה מדוע כל כך הרבה תפילות שלנו מסתיימות: ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום."
שבת שלום
