קייטנה כמכשיר חברתי ›

cc: flicker By bluviolin

החופש הגדול הופך לשאלה חברתית כשאנו בוחנים את התשלום לקייטנות. חלק מהעבודה שלנו במרכז הסיוע, כולל את החיפוש אחר הנחות לקייטנות. זאת אינה שאלה רגילה, אלא הופכת לבעיה מעמדית, חברתית ומגדרית.

הנשים המשתתפות בקבוצת ההעצמה אין את יכולת לשלם עלות של קיטנה מקצבת הבטחת הכנסה, או קצבת הנכות. האפשרות האחרת הינה לשבת עם ילד חודשיים בבית ולשמור עליו, אך גם לאופציה זאת יש עלות.  למשפחה המטופלת דרך הרווחה יש הנחה בקייטנות (העלות היא 400 ש"ח לשלושה שבועות עבור קייטנה במתנ"סים בחדרה והינה מחיר נמוך יחסית). אך חלק מהמשפחות שאנחנו מסייעים להם מסרבות להיות מטופלות על ידי הרווחה.

תפקיד המרכז בחדרה הינו לסייע לאנשים למצות את זכויותיהם אל מול המדינה. זאת הסיבה שאנו מנסים לעודד את המשפחות לפנות גם לרווחה, אך ללא הצלחה מרובה. המשפחות שמסרבות לפנות לרווחה עושות זאת בגלל ניסיון כושל בעבר. ויש גם כאלו משפחות המסרבות לתת הסבר לכך. אחת מהאמהות הללו פנתה אליי בשבוע שעבר וביקשה שאכתוב עבורה מכתב לעמותה שאליה היא הופנתה על ידי המתנ"ס. היא קוותה שתקבל הנחה לקיטנה. תוך כדי השיחה סיפרה לי על אם אחרת, המטופלת ברווחה, שקיבלה את ההנחה המשמעותית דרך הרווחה. ניסיתי שוב לשכנע אותה לפנות לרווחה, אך ללא הצלחה.

אני מבינה את הקושי של אנשים לפנות לרווחה מכיוון שהדבר כרוך בתיוג של מצבם הכלכלי-חברתי, אני מבינה את הקושי לפנות לאור העובדה שלרווחה אין כמעט תקציבים ודרכים לעזור למשפחות שמגיעות אליהן. מצד אחר אני מתקשה להבין איך אישה מעדיפה ל"קבץ נדבות" מעמותות מזדמנות לעומת לבקש סיוע ממוסדות המדינה.  אני מניחה שחלק מההסבר נעוץ בכך שאנחנו לא זוכרים את העקרון הבסיסי של בראשית א', כז': "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.” כחברה, אנחנו גם לא זוכרים את העיקרון (שבעייני נובע מבראשית) המנוסח בחוק כבוד האדם וחירותו:

"שמירה על החיים הגוף והכבוד: 2. אין פוגעים בחייו,  בגופו,  או בכבודו של אדם באשר הוא אדם." התוצאה המעשית של כל אלו הם נשים ואנשים אשר כבודם אינו נשמר ומעדיפים לוותר אפילו על מעט הזכויות שמגיעות להם על פי חוק. המדינה אינה מתחשבת באלו שלא מבקשים עזרה, אך זקוקים לה. יש צורך במחשבה ומדיניות רחבה יותר של רשויות הרווחה במתן מענה לאלו אשר נשארים מחוץ לקייטנה.

הפוסט התפרסם לראשונה בעבודה שחורה