האם אוהלנו אכן טובים, יעקב ›

מובן שהמסורת הרבנית, שלא אכפת לה מאֶסְתֶּטִיקָה, מוציאה את הפסוק הזה מהקשרו והופכת אותו להצהרה של מוסר. באופן טבעי הבינו הרבנים שהברכה של בלעם קשורה להתנהגות המוסרית של בני ישראל יותר מאשר פשוט לכישוריהם בהקמת אוהל.

במדרש מפורסם (של רש"י על הפסוק), הרבנים מסבירים שהמובן של הברכה של בלעם הוא שבני ישראל הפגינו כבוד אחד לשני ע"י שהציבו את אוהליהם בצרה ששמרה על הכבוד ועל הפרטיות של כל אחד מהם. זהו לא הפשט של הפסוק – אלא מראה שהרבנים הניחו שה"טוב" שראה בלעם באוהלים שלנו הוא הסטנדרטים המוסריים שנראו מהדרך בה בני ישראל הקימו את בתיהם, את חייהם ואת קהילותיהם.

נשים מטפלות בהריסות הכפר באל עראקיב, באוגוסט, 2010. תצלום: רופאים למען זכויות אדם. cc: flicker

אוהלינו היום

כל שנה, כשאנחנו מגיעים לפרשה הזו, וקוראים את הסיפור על נביא שלא יכול היה ללכת נגד אלוהים, אני שואל את עצמי – מה היה בלעם אומר אילו ראה את מקומות המגורים שלנו היום? מה היה השיפוט המוסרי כשהיה רואה אוהלים, האם הוא היה רואה את אלו של הכפרים "הלא מוכרים" של הבדואים בנגב? מה היו אוהלים אלו אומרים לגבי ההתנהגות המוסרית של בני ישראל? אם אלוהים לא הרשה לבלעם לשקר, איזה אמת הוא היה מספר לנו בקשר לאוהלים אלו? האם הם היו נקראים טובים?

לגבי מחנות – מה אומר המראה של פלסטינים החיים במחנות פליטים לגבי התנהגותנו המוסרית? (כמובן שזוהי קנוניה של המנהיגות הפלסטינית והמנהיגות של עמי ערב – אך האם נביאי העולם אינם דורשים מאיתנו סטנדרט גבוה יותר?). זה קל מדי רק לקטר על יחסנו ל"אחר" בחברה שלנו – שעבורם פתחי האוהל שלנו מסמנים בית שלא מקבל אותם בברכה – אלא גם בתוך החברה היהודית בארץ ישראל היום – האם היו אוהלינו עוברים את המסדר?

בירידת המוסר

בסוף פרשת בלק מספרים לנו את הסיפור מקפיא הדם של אקט האלימות הפנאטית של פנחס ההורג את האיש מבני ישראל ואת אשתו המדיינית. אלימות זו באה על רקע  התמוטטות הלכידות החברתית שהסמל שלה היה המגפה שהרגה אלפים מבני ישראל. גישת התורה לפנחס היא דו משמעית – מצד אחד נראה שאלוהים רואה את המעשה הנורא של פנחס כנעשה בשמו. מצד שני הפרס שהוא מקבל נראה גם הוא כצורה של טיהור – הוא מקבל את "ברית שלום". האם זה מרמז שאולי נגזר עליו ללמוד דרכי שלום? לפי המסורת הרבנית (ילקוט שמעוני 771) פנחס לא מת, אלא המשיך לחיות, כמו אליהו הנביא שגם הוא לא מת והיה קנאי לעד. "רבי אליעזר אומר הסב הקב"ה שמו של פינחס בשמו של אליהו ז"ל מתושבי גלעד מלמד שעשה תשובת ישראל בהר הגלעד שנאמר הנני נותן לו את בריתי, בריתי היתה אתו החיים והשלום ונתן לו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא ונתן לו שכר טוב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". יכול להיות שברית שלום זה הכרה שפנחס אמנם התכוון לטוב, אך היה צריך זמן כדי ללמוד מה רצה אלוהים. אלוהים לא רוצה שנקנא עבורו – אלא שנשרת אחד את השני – עלינו לקבל בברכה אחד את השני – אוהלינו צריכים להיות אוהלי שלום שבהם כל אחד מתקבל בברכה, כמו האוהל של אברהם אבינו. במדרש אחד (אבות דרבי נתן משנה ז') נאמר לנו שאליהו (שהוא גם פנחס) ננזף מפני ש: "תבע כבוד האב ולא תבע כבוד הבן שנאמר "קנא קנאתי לה' אלהי צבאות" (מל"א י"ט, י). יונה תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב שנאמר: "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' " (יונה א', ג). ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן שנאמר: "נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת" (איכה ג', מב). נראה שירמיהו הוא זה שמוצג כמודל לחיקוי. מדרש אחר הוא אפילו יותר ברור – עוד פעם מילקוט שמעוני (מלכים א רמז ריז) "מה לך פה אליהו. היה לו שיאמר לפניו רבש"ע הן בניך בני אברהם יצחק ויעקב שעשו לך רצונך בעולמך הוא לא עשה כן אלא אמר קנא קנאתי וגו' התחיל הקב"ה לדבר עמו דברים של תנחומים אמר כשירדתי ליתן תורה לישראל לא ירדו עמי אלא מלאכי השרת שרצו בטובתן שנאמר צא ועמדת בהר וגו' ואחר הרעש אש, המתין לו שלש שעות עדיין עמד בדברים הראשונים ואמר קנא קנאתי, א"ל הקב"ה ואת אלישע תמשח לנביא תחתיך ומה שבדעתך אין אתה יכול לעשות (א"ל לעולם אתה מקנא). ויאמר קנא קנאתי אמר לו לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות", כלומר אלוהים מבהיר שהקנאות של אליהו איננה מה שנדרש מנביא של עם ישראל ואומר שבגלל קנאותו הוא יעלה במרכבת אש השמימה ומבקש ממנו להכתיר את אלישע לנביא במקומו.

לא ברור האם פנחס למד את הלקח – אך נראה שההכללה של ראשית סיפורו מנוגדת למה שקראנו לפני כן בסיפור של בלק, בלעם והאוהלים היפים שלנו.

בעוד אנחנו מחפשים את הקשר בין פנחס והברכה של בלעם, עלינו להבין שישנו ניגוד. איך יכול להיות שבתוך כמה פרקים קצרים שבהם מברכים אותנו על הקהילה היפה שלנו, אנחנו שומעים על התנהגות מופקרת, על מגיפה שאלוהים שולח ועל אלימות פוליטית? האם אוהלינו באמת היו כל כך יפים? זה לא יכול להיות שבלעם באמת ראה רק את החברה המוסרית שחיה במחנה – לא רק בגלל ההוכחה של הפריצות והאלימות בהמשך הפרשה, אלא גם בגלל שהגיונית, אנחנו יודעים שחברה כזו לא קיימת. הסיפור של בלעם מלמד אותנו שעלינו לחיות את חיינו כאילו תמיד יופיע נביא אמת כדי לבחון אותנו, ולבדוק איך אנחנו בונים את בתינו. איך נראות הכניסות ונקודות הביקורת שלנו? עד כמה מכניסי אורחים אנחנו? איך אנחנו מתייחסים אחד לשני? שמו של הנביא הזר יכול להיות בלעם או גולדסטון – לא למען הנביא עלינו להתנהג בצורה הטובה ביותר האפשרית, אלא למעננו. אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסתכל סביבנו ולומר: "מה טובו אוהלינו". עלינו לזכור שכאשר אנחנו מפסיקים להתנהג בהגינות אחד כלפי השני, זה יוביל לקנאות ולאלימות בתוך עצמנו וכלפי אלו הסובבים אותנו.

מי יתן וניצור את ברית השלום שלנו ולא נצטרך ללמוד זאת ע"י תרגיל שיקומי שאלוהים יתן לנו.

מי יתן ונזכה למצוא את עצמנו באוהלים טובים ונהיה לברכה לעצמנו ולכל העמים.

שבת שלום