זוג קנדי מתנשק בעיצומה של ההפגנה. אותנטי לחלוטין
זה מכבר עלתה לכותרות תמונה שהופצה ברשת, ובה נראה זוג מתנשק באמצע הפגנה אלימה שגבתה 150 פצועים בקנדה. הסמליות של התמונה משכה מיד את עיני הגולשים, שמיהרו להפיץ אותה הלאה תחת כותרות כמו "עשו אהבה ולא מלחמה" או "האהבה תנצח", אין ספק: שנות השישים העליזות הגיחו בגדול.
חלק מהגולשים החל לחשוד שמדובר בזיוף שכן זה נראה טוב מכדי להיות אמיתי, אולם הצלבת תמונות ממצלמות תנועה ואבטחה העלו שאכן הסיטואציה הייתה אותנטית לחלוטין.
זמן קצר לאחר מכן, בעקבות חרושת השמועות, הופיע הזוג המדובר בחדשות. הם מיהרו לאשר את האותנטיות של התמונה, אולם לצערם ולאכזבתם של חלק מהגולשים ולמצהלות חיוכם הציני של כתבי החדשות – הודו שלא מדובר ברגע אינטימי. מה שבאמת קרה הוא שהבחורה הוטחה לרצפה עם בן-זוגה, אשר רכן מעליה כדי להרגיע אותה וכחלק מתהליך ההרגעה אף נישק אותה על הלחי, וזו השנייה שנקלטה בעדשת המצלמה. כך הצליחו הכתבים החרוצים להוציא את האוויר מבלון סמליותה של התמונה, וכעת היא מופצת ברשת תחת כותרות כמו "תמונות משקרות".
אולם דווקא סיום זה של הפרשה נותן לתמונה ערך סמלי ותרבותי מהמעלה הראשונה לתיאור החברה בה אנו חיים, וקורא לבחון את האמרה "עשו אהבה ולא מלחמה". מהי אותה אהבה שיש בה כדי להוות אנטיתיזה למלחמה? כאשר ג'ון לנון ויוקו אונו עשו את שביתת המיטה המפורסמת למען השלום, למה הם התכוונו? אני מניח שהם התכוונו בעיקר למערכת היחסים האנושית שנוצרה ביניהם.
הרי "לעשות אהבה" הוא לא ביטוי סמלי כמו פרחים בקנה או זריקת אורז על טנקים, וביסוס תרבות על יצר גופני כל שהוא לא יכול ליצור אוטופיה נטולת אלימות. פעילות מינית לכשעצמה אינה נטולת הקשר, מארג שלם של ערכים או מערכת יחסים שבתוכה היא מתקיימת. גם אלימות מינית נתפסת בציבור בטעות כפעילות מינית, המונעת מיצר מיני, למרות שמטרתה ובוודאי תוצאתה הם השפלת האחר והכנעתו. לאחרונה, למשל, ראינו כיצד ניצל קדאפי את הפיזיולוגיה של חייליו ואת ההתפתחויות הרפואיות על מנת לזרוע הרס וקרבנות, כשחילק כדורי ויאגרה לאנשי צבאו, שייטיבו לאנוס באויב.
לא ניתן לנצח תאוות דם בתאווה אחרת כלשהי. לעומת זאת, אהבה אמיתית שיש בה חמלה ואמפטיות היא אכן סכנה של ממש למלחמה. ראיית סבל האחר והבנתו, גיוס רגשות של חמלה והעדפת טובתו של האהוב הינם בהחלט אנטיתזה חריפה לאלימות. דווקא גילוי האמת מאחורי התמונה חימם את הלב. בתוך הפגנה אלימה משולהבת יצרים מופיע פתאום אי של נחמה, של אכפתיות אמיתית ועזרה לאחר במחיר סיכון אישי.
נשיקת הנחמה התמימה של הצעיר לחברתו שווה אלף מונים יותר מכל נשיקה צרפתית שהעלו ברוחם מיליוני גולשים חרמנים.
בטור הקודם כתבתי על פתיל התכלת שתפקידו לעזור בראייה אובייקטיבית של המציאות, ראייה שהייתה חסרה כל כך למרגלים שתרו את הארץ. גם בפרשת השבוע החולף: "קורח" שנושאה הוא מחלוקת ומריבה בין קורח ועדתו לבין משה ואהרן אנו מוצאים את פתיל התכלת מופיע.
על פי המדרש שמובא ברש"י הלביש קורח את המפגינים בטליתות תכלת ופנה בשאלה למשה: "האם טלית שכולה תכלת חייבת גם היא לתוספת של חוט התכלת?" תשובת משה הייתה שכן ועל כך יצא לעגו של קרח.
השימוש במוטיב התכלת במחלוקת ומריבה ברור, בכל מחלוקת כל צד רואה את העולם דרך המשקפיים שלו, ברור לנו שמישהו מעוות את המציאות ואנו זקוקים לתכלת כדי לראות את התמונה הרחבה בצורה אובייקטיבית. כעת ניתן להבין את המיצוב העלילתי של האגדה הבאה:
מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית.
שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה.
שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן.
כשהגיע זמנו, בא וישב לו על פתח ביתה.
נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח.
אמרה היא: ייכנס. נכנס.
הציעה לו שבע מיטות.
שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף; ועליונה של זהב.
עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא עירומה,
ואף הוא עלה לישב עירום כנגדה.
באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע,
ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע.
אמרה לו: גפה של רומי, שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי.
אמר לה: העבודה, שלא ראיתי אשה יפה כמותך,
אלא מצוה אחת ציוונו ה' אלהינו וציצית שמה,
וכתוב בה "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים:
אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כארבעה עדים.
אמרה לו: איני מניחתך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה.
כתב ונתן בידה.
עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות,
ובאה לבית מדרשו של ר' חייא.
אמרה לו: רבי, צווה עלי ויעשוני גיורת,
אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?
הוציאה כתב מידה ונתנה לו.
אמר לה: לכי זכי במקחך.
אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר. (תלמוד בבלי , מנחות מד,א)
תשוקה היא פעולה דרך הרצון האישי הסובייקטיבי, זו המניעה את התלמיד לצאת למסע לכרכי הים בעקבות זונת הצמרת. הציצית עם פתיל התכלת שטפחה על פני הגיבור מוציאה אותו מתוך קשר סובייקטיבי של תשוקה פרימיטיבית ומביאה בסופו של דבר לקשר של הערכה בו הבסיס לקשר אינו התשוקה, אלא ויתור והערכה, גם של הגיבור וגם של הגיבורה, זהו קשר של אהבה.
זהו קשר שיכול ליצור happy end אמיתי: "אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר". זוהי מערכת היחסים שניתן לומר עליה ללא חשש: האהבה תנצח.
הפוסט התפרסם לראשונה באתר העוקץ | 4.7.2011
