cc: flicker by cogdogblog 2009/365/309 Snake on a Stick
מה הקשר בין הפסוק הלקוח מפרשתנו מספר "במדבר" (פרק כ"א 9): "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ–וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי" לבין הפסוק מספר "מלכים ב'" (פרק י"ח 4) המספר על חזקיה בן אחז מלך יהודה: "הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת, וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת, וְכָרַת, אֶת-הָאֲשֵׁרָה; וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא-לוֹ, נְחֻשְׁתָּן "? הקשר הוא לא פחות ולא יותר מ'שֶקֶר'.
נפשו של העם קצרה בקשיי המסע במדבר. בני ישראל מאסו בתנאי-החיים הקשים. אך לא הרעב הציק להם, אלא דווקא המזון החד-גוני, לעומת מצרים – שם היו קישואים, אבטיחים בצלים ושומים. אין חזון ואמונה בדרך ובסופה, יש רק תלונות וחוסר הבנה – בשביל מה כל זה בעצם. התוצאה היתה: "ַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל".
כאילו רוצה התורה לומר: הנחש בגן עדן הפריד בין האדם לאלוהים ונשברה האחדות הטבעית בין הנשמה לבין מקורה. ובדומה לכך, כל פעם ש'תקצר נפשו' של האדם והוא לא יהייה מוכן לקשיי המסע, בדרך אל הארץ המובטחת שלו, הרי שהוא ישרוף את עצמו ואת הרעיון יחד איתו.
מקור הישועה
הישועה במקרה הנידון תגיע ממספר כיוונים: ראשית, מן ההבנה שאנו טועים בגישתנו, ביחוד לאור העובדה שאנו רואים שאכן לא קורה שום דבר טוב כתוצאה מהתלונות והקיטורים. ישנה נפילה ברוח ומוות של החזון. ואכן, תגובת העם היתה: "חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ " ואז הם מוסיפים: "הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ" פה אנו מגיעים אל ליבו של הסיפור.
מה פרוש – הסר מעלינו את הנחש? האם את הנחש הפיסי שהורג בנו? או את הנחש (במילעיל, מלשון ניחוש) שמכרסם בנו, הוא הספק שמעלים את האמונה. כשאדם נמצא בקשיים ובמקום להתמודד איתם ע"י התיחסות לגורמים, בעיקר האישיים, של המשבר, הוא מנסה לנחש מה יהייה עתידו. כשהאדם בורח מהתמודדות תוך כדי לימוד ושינוי ורוצה רק נחמה שהכל יסתדר, סביר מאוד שהיאוש וחוסר הבטחון לא יפנו את המקום הנכבד שיש להם בליבו. אלא אם כן, הוא ישים את הניחושים בצד, והוא יבין משהו חדש. הוא ישנה את מחשבתו ויעצים את אמונתו ובטחונו בצדקת דרכו, שהיא לטובתו, ואשר באמצעותה יוכל להעניק את טובו לעולם הסובב אותו.
משה אכן מתפלל אל יהוה ומקבל את הציווי הבא: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי " אותו יהוה של מעמד הר סיני שאמר בדיבר השני: "לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא… " הוא עצמו מצווה להביט אל פסל של נחש, תלוי בראש התורן ולהנצל ממוות? פה אנו רואים את גדולתה החינוכית של התורה ואת חוסר ההתיאשות של יהוה מן האדם – למרות הכל. מלה"ד (משל למה הדבר דומה)? אם היינו מטמינים אוצר בשטח מסויים ואח"כ לא מוצאים אותו, אבל מחליטים (באמונה מוחלטת שהוא שם) לא להרפות עד שנמצא אותו חזרה.
כך יהוה: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים" , כלומר: "נתן לו מִשֶלוֹ", לעולם לא מתיאש מלמצוא את אוצרו הטוב אצל האדם – את נשמתו – גם אם האדם עצמו בכלל לא מכיר אותה, או את יהוה מקורהּ.
יכול האוצר לומר לעצמו במעבה האדמה – מה רע לי פה? שקט ושלווה, אף אחד לא מפריע לי או אני לו. חיים טובים ושלווים… והוא לא יודע שבעצם (אם הוא אוסף של אבני-חן) נועד הוא לזהור באור יקרות ולהפיץ את יופיו בעולם. או (אם הוא כסף רב) נועד הוא להתממש במקומות שכסף יכול להביא חינוך, רווחה, משפט-צדק ועוד ועוד.
פסל הנחש בראש הנס
פסל הנחש בראש הנס נועד להיות טיפות היורה הראשונות המקישות על האדמה היבשה (חוסר אמונתו של האדם) וקוראת לפקעות הנמות (פוטנציאל האמונה והעשיה שקיים בו) להתעורר ולעשות את תפקידן, היינו – לצמוח ולפרוח. הוא זה שיעזור לאנשים בעלי אמונה מועטה, להבין שבכל זאת קיים מקור כח נסתר שבאמצעותו ישנה אפשרות להרפא מחולַיִים קשים. העם הפגוע מבקש ממשה: הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. אבל, ישנה סכנה חמורה שהם גם יאמינו שכח הריפוי בא מן מן הפסל עצמו. על כך אמרו רבותינו בתלמוד (מסכת ראש השנה כט ע"א): "וכי נחש ממית או מחייה? אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים" כלומר – כמו ידי-משה במלחמה בעמלק שהיו נשואות כלפי מעלה ורק אז היו מנצחים, וגם שם אמרו רבותינו (בנוסח המכילתא): "וכי ידיו של משה מגברות את ישראל או ידיו שוברות את עמלק? אלא כל זמן שהיה משה מגביה את ידיו כלפי מעלה היו ישראל מסתכלין בו ומאמינין במי שפיקד את משה לעשות כן, והקב"ה עושה להם נסים וגבורות." כך גם בפרשתנו, נחש-הנחושת היה אמור להיות רק האמצעי לריפוי, לא בעל כח הריפוי עצמו.
והנה, חולפות השנים – יציאת מצרים היתה במאה ה-14 לפנה"ס ומלך יהודה חזקיה בן אחז (727-698) מלך בירושלים בסוף המאה ה-8 לפנה"ס. בתוך 600 שנה אנו קוראים בספר מלכים ש'נחש הנחושת' הפך לאליל בשם 'נחושתן' שהיו עובדים אותו. נשכח האמצעי – נשכחה העבודה הרוחנית – ונשארה רק העבודה מעשית. חזקיהו מטהר את המקדש וירושלים מעבודה זרה וגם מכתת (מרסק לרסיסים) את אותו חפץ שהפך לאלוהים.
מחפצים לאלילים
ישנם מספר חפצים שהפכו לאלילים בימינו כדוגמת המזוזה שומרת, המקווה מגן, קבר הצדיק גואל, נרות שבת מביאים ברכה, צדקה מצילה ממוות וכד'. כאמור, אם נקיים קשר מסוג שכזה לחפצים, אנו נחיה בשקר.
המזוזה היא חפץ שהוא אמצעי, להזכיר לנו, בצאתנו ובבואנו – את משמעות הפסוק הראשון שכתוב על הקלף שבתוכו: "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד " (דברים ו' 4) שמקור אחד ברא אותי ואת הלקוח שלי (למשל) וכשאני מרמה אותו אני פוגעת באחדות הניגודים של משפחתי היא משפחת האדם שהקב"ה ברא, וכך גם קלקלתי את העולם עוד קצת, במקום עוד קצת לתקן אותו. אנחנו מצוּוים לחיות במודעות כזאת ולהתנהג בהתאם, בלי לחשוב על שכר כזה או אחר. יש שיתנהגו כך ויקרו להם דברים טובים ויש שיתנהגו כך ויקרו להם דברים רעים. אז מה נאמר – שהמזוזה לא שמרה? שטויות. נאמר – שנסתרות דרכי השם ושאנו מצוּוים להפנים באמצעותה את הערכים הרוחניים שהיא מייצגת. בלי חשבונות וללא תנאי.
וכך בכל עשיה פולחנית שקשורה לחפצים – לא אוכל להרחיב לגבי שאר הדוגמאות הנ"ל. ינסה כל אחד ואחד למצוא את הערך הרוחני שהחפץ או העשיה מייצגים, ותבוא לציון גאולה במהרה בימינו, אמן!
