המרגלים מציגים מפרי הארץ, גוסטב דורה, ~1883
פרשת השבוע, פרשת שלח, פותחת בסיפור המרגלים, שבו לאיזור חברון תפקיד משמעותי. זוהי הזדמנות לחשוף את המתרחש בדרום הר חברון – חבל ארץ שכוח אל במובן העמוק של המלה. היא מסתיימת בפרשת חוט התכלת של הציצית, שתפקידו להזכיר את קיום האל ודרכי המוסר והינו התשובה הן לחטא המרגלים והן למי שרואה את העולם רק דרך כוונות הרובה. את הקשר שבין מהות הכשל של המרגלים לבין פתיל התכלת של הציצית נבין דרך קריאה באגדה תלמודית.
באחת האגדות היותר דימיוניות בתלמוד הבבלי, מתאר רבה בר בר חנא מסע בעקבות ערבי מסתורי ברחבי המדבר. בשלב מסוים מציע הערבי לחכם להראות לו את "מתי מדבר", כלומר את בני ישראל שיצאו ממצרים ונגזר עליהם לא להיכנס לארץ ולמות במדבר. רבה נענה להרפתקה. הם מגיעים למקום, וכך מתאר רבה את המחזה שמתגלה לעינו: ראיתי אותם, והם נראו מבושמי יין, שוכבים על גבם ופניהם לשמים. ברך של אחד מהם הייתה זקורה והערבי נכנס תחת רגלו ברכיבה על הגמל, רומחו בידו, ולא נגע בו.
החכם היהודי לא מסתפק במראה המוזר ובוחר לקחת מזכרת. ואיזו מזכרת יבחר לקחת חכם יהודי? רבה בר בר חנה ממשיך בתיאורו: חתכתי פתיל תכלת מציצית של אחד מהם. מכאן, כמעט כמו בסצינה של אינדיאנה ג'ונס, מתרחשת דרמה בעלילה: כאשר החבורה רוצה ללכת היא אינה יכולה לזוז ממקומה. הערבי לא מאבד את עשתונותיו ופונה בנימה יודעת אל החכם היהודי: כנראה לקחת משהו מהם, החזירהו. שכן מניסיוננו, מי שלוקח חפץ מהם, אינו יכול ללכת. ואכן, סוף סיפור רבה מחזיר את פתיל התכלת והם חוזרים לדרכם. (בבלי, בבא בתרא, עד).
האגדה מתכתבת בצורה ישירה עם פרשת השבוע. הפרשה פותחת עם חטא המרגלים, אותם שנים עשר נשיאי ישראל שיצאו לתור את הארץ והוציאו את דיבתה רעה. ניתוח חטא המרגלים על פי המקרא מלמד שחטאם נבע מכך שלמרות שנשלחו כאנשים רמי מעלה "לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן" ולתת חוות דעת אמיתית ושקולה על אופיה של הארץ, סופם ש"נָשְׂאוּ אֶת-זְנוּתֵיכֶם", כלומר סטו מהדרך ופירשו לא נכון את מראה עינם. כל זאת, כיוון שחולשתם האישית גרמה להם לראות את הדברים בצורה סובייקטיבית ומוטה.
למשל, ביקורם בחברון מתואר כך: "וַיַּעֲלו בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק"; מסקנתם היא: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּו". משפט המפתח להבנת הפרשנות שנתנו המרגלים הוא "וְשָׁם רָאִינו אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִיבְעֵינֵינו כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינו בְּעֵינֵיהֶם". כך, להבדיל ממהלך הדברים הטבעי שבו קודם כל הם נראו כחגבים בעיני הענקים וזה מה שגרם להם לראות עצמם כחגבים, התהליך היה הפוך: קודם ראו עצמם כחגבים וזה הוביל לכך שנתפשו כחגבים. רגשי הנחיתות שסחבו איתם כעבדים במצרים, גרמו להם להרגיש שגם אחרים תופשים אותם כך.
אותם רגשות הם שגרמו להם לעיוות בניתוח המצב ולהבנה שהעם גדול ועצום. ואכן כאשר באים ישראל בימי יהושע לכבוש את הארץ, המרגלים של יהושע מוסרים מידע הפוך: "נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינו וְכִי נָמֹגו כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם" (יהושע ב,ט). המרכיב הבולט ביותר בתיאור מתי המדבר באגדה התלמודית הוא גודלם העצום; הם אינם חגבים כלל וכלל. האגדה מבליטה את האירוניה בסיפור המרגלים שראו ביושבי הארץ ענקים ולא שמו לב שכך שהם ענקים בעצמם.
דווקא כיום, אזור הר חברון שלימד אותנו פרק בהלכות ראיית המציאות נכוחה הוא דוגמה למקום הרחוק מהעין ומהלב של מדינת ישראל. מספר שבטים קטנים של פלסטינים-ערבים תושבי מערות דרום הר חברון לא הוציאו מתוכם לא פיגוע טרור ולא כל פרשייה ביטחונית אחרת, מדוע היחס אליהם הינו כשל אויב? מה מונע מאיתנו לשמור על זכויות האדם הבסיסיות שלהם ולמנוע מהם גישה למקורות מים להם ולצאנם? מצוות הציצית המסיימת את פרשת השבוע מופיעה כמי שאמורה לתת פתרון לכשל של המרגלים: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתו וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא-תָתוּרו אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".
הציצית אמורה ליצור פריזמה של ראיית עולם דרך כווֶנת פתיל התכלת. כווֶנת זו אמורה לשמור מסטיות והזנייה של תפישת העולם שלנו, וזאת על ידי זכירת מצוות האלוהים כערכי המוסר היוצרים איזון לעומת החולשות והתאוות שלנו היוצרות רציונליזציות לכל החלטה. לא לחינם הפריט שבוחר לקחת החכם היהודי ממתי המדבר הוא את הפתיל התכלת האגדי; כמה היינו מוכנים לשלם היום תמורת אמצעי ראיית אמת משוכלל שכזה.
אנו כרבנים למען זכויות אדם יצאנו בקמפיין של שליחת מכתבים לשר הבטחון בבקשה למנוע את ההתעללות המתמשכת בדיירים אלו, שכל חטאם הוא שאנו כחברה עדיין בוחרים להסתכל יותר דרך כוונת הרובה מאשר דרך כוונת פתיל התכלת, אותו אנו משאירים מסתורי ועלום ברחבי מדבר האגדה.
שבת שלום,
הרב קובי וייס
הפוסט התפרסם לראשונה באתר "העוקץ"
