cc:wikipedia Shabbat_Candles
פרשת השבוע פותחת בתיאור ריטואל הדלקת המנורה במשכן. "דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח,ב). לפירוש המילה "בהעלתך" מצטט רש"י את הספרי, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. היות וכל הדלקה יוצרת שלהבת שעולה מאליה בנר המודלק, ברור שכוונת רש"י היא שיש לקרב את הנר המדליק לנר המודלק רק עד לרגע בו הנר של המנורה דולק מעצמו ולא יותר.
תפשת מרובה לא תפשת
היות ובפסוקים כמו "נר מצווה ותורה אור" (משלי ו,כג) או "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח,א) ישנו שימוש באור ובנר כסמלים הקשורים לתורה ולחוכמה, הרי הציטוט של רש"י הפך במהרה לפתגם המצוטטת רבות בהקשר של יחסי רב ותלמיד. הרב או המורה נדרשים לפעול אצל התלמיד עד למצב בו התלמיד מצליח ללמוד בכוחות עצמו. פעולת הוראה הממשיכה מעבר לכך רק יוצרת אצל התלמיד יחסי תלות ומעכבת את התפתחותו התקינה.
אני מבקש לקחת את הסמליות של הדלקת הנר למחוזות של עשייה חברתית, להבנת פעולת "להביא את האור" לחלשים ונדכאים, כפי שברור לי שזאת כוונת הפסוק "נר מצווה ותורה אור". גם ביחסי תומך ונתמך יש לדאוג לכך שהעזרה תגיע רק עד אשר הנתמך מסוגל לעמוד בזכות עצמו. כל תמיכה המכוונת מעבר לכך יוצרת תלות של הנתמך והנעזר בתומך ומקבעת את תחושת חוסר האונים ואוזלת היד שלו. הרעיון המרכזי בעבודה עם אוכלוסיות מוחלשות היא לחזק ולהעצים אותם ולאפשר להם התמודדות בזכות עצמם.
על השחיקה
בהמשך הפרשה שלנו, לאחר שעם ישראל מתחיל לנוע לארץ אנו קוראים על שרשרת משברים ביחסי משה וישראל. בצר לו פונה משה לאלוהיו ואומר: "לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי"(במדבר יא, יד). תגובת ה' היא: "אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל… וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם"(שם,טז,יז). וגם כאן מצטט רש"י את המדרש (הפעם במדבר רבה): "למה משה דומה באותה שעה? לנר שמונח על גבי מנורה, והכל מדליקין הימנו, ואין אורו חסר כלום". ההקשר ההוראתי של המשפט ברור, שהרי מורה המלמד את תלמידיו אינו חסר מידיעותיו בגלל הוראתו, יתרה מזו הוא מעצים את הבנתו לאור הכנת והעברת השיעור.
איך מבינים את המשפט בהקשר של העשייה החברתית. נדמה שכאן הנמשל אינו כה מוחלט, שהרי רבים הם הפעילים החברתיים הטוענים לשחיקה ועומס רגשי. אולם טענה דומה אנו שומעים גם מפי מורים רבים. מן המפורסמות הוא שמקצוע ההוראה הינו בעל מקדם שחיקה גבוה, איך ניתן להבין זאת לאור ההנחה שהנר שמדליקים ממנו אינו חסר כלום?
בסדנה שערכתי למורים ומורות לפני כמה שנים ביצענו ניסוי, העברנו נרות בין כל המשתתפים ובצענו הדלקה של הנרות האחד מהשנייה. גילינו שבמהלך ההדלקה נשפך לעיתים מעט חֶלב לארץ, ולמעשה פעולת ההדלקה עלולה לגרום לכך שכמות החלב של הנר המדליק תכלה מהר יותר. אולם הכל היה תלוי בצורת ההדלקה. כאשר הנר המדליק פנה להדליק את הנר השני אכן נשפך ממנו חלב רב, אולם כאשר הנר המדליק נשאר זקוף והנר שמבקש להידלק הפנה את עצמו לעבר הנר הדולק לא אבדה שום כמות של חלב.
המסר היה ברור לכולם, וכך פירשו זאת המורים: כאשר המורה עסוק בלהפציר בתלמיד שילמד, מנסה לרדת לרמתו של התלמיד ולהתחבב עליו על חשבון יוקרתו ומעמדו ישנו תהליך שחיקה גבוה, אולם כאשר המורה איתן ומכובד במקומו ומצליח לעורר אצל התלמידים את הרצון ללמוד כך שהתלמידים הם אלו המבקשים את הידע לא מתבצעת שום שחיקה.
התרגום בעיני לעשייה חברתית הוא: כאשר הפעיל החברתי, כיחיד או ארגון פונה לעבר האוכלוסייה המוחלשת כמי שבא להציל אותה מעצמה, התוצאה היא נפילה למלכודת של התנשאות ויצירת מערכת יחסים של אנחנו והם. ממלכודת כזו קשה לצאת גם לאחר שנים רבות של פעולה בשטח. אולם כאשר העשייה הינה הזמנה לאוכלוסיה המוחלשת לבוא ולהיעזר ממקום של לקיחת אחריות אישית וראיית מגיש העזרה רק כשַלָב נוסף בסולם התומך, המאפשר להתרומם למעלה והלאה, הרי לא רק שלא תתרחש פעולת שחיקה אלא נזכה לראות את השלהבת עולה מאליה.
חג שמח ושבת שלום
