cc: flicker By 4ocima Monk
תורת הנזיר תופסת מקום מרכזי בפרשתנו. על מי שנשבע לא לצרוך את מוצרי הגפן בכל צורה שהיא, “מחרצנים ועד זג”, ולא לגלח את שיער הראש, מדבר ספר "במדבר" כמה פעמים על “רֹאֹש נִזְרוֹ“. אז מה — כמו שאומרים — הקטע?
המילה “נזר” במקרא מציינת בדרך כלל “כתר”. זוהי משמעותה הברורה של המילה בס‘ שמות, לדוגמא: בתיאור בגדי הכהן הגדול כתוב “וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל־רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת־נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל־הַמִּצְנָפֶת” (שמ‘ כט, ו). או בספר שמואל, בדברי העמלקי המדווח לדוִד מה הוא עשה לאחַר, שלדבריו, הוא הרג את המלך שאול הפצוע: “וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל־רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל־זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל־אֲדֹנִי הֵנָּה” (שמ“ב א, י).
פרשת הנזיר (במ‘ ו, א-כו) משתמשת בשורש נז“ר 18 פעמים, החל בשש מלים בארבעת הפסוקים הראשונים בלבד. מתוך שש מלים אלה יש ארבעה פעלים בבניין הִפעיל, אשר משמעותן ברורה מן ההקשר: “להזיר“ פירושו להימנע, להתרחק. פסוק ג‘, “מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה…“, בנוי בצורת כלל ופרט: להזיר מיין ושכר פירושו לא לשתות חומץ יין וגם לא חומץ שכר והפסוק מוסיף אחר-כך גם פירוט נוסף. גם שני השימושים של “נֵזֶר” כשם עצם בארבעת הפסוקים הראשונים — ברור מן ההקשר שמדובר גם שם בהימנעות מכוונת: “כל ימי נִזרוֹ” וכן “כל ימי נדר נִזרוֹ”.
במילה השביעית נתעכב לרגע, כי היא מעוררת שאלות. לאחר פתיחת נושא חדש בפסוק הקודם, האוסר על הנזיר להיות בנוכחותו של גופת המת, מוסיף פסוק ז‘ שאפילו “לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא־יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם, כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל־רֹאשׁוֹ”. במה מדובר פה — הימנעות או כתר? הנזיר אמור לא לעסוק בקבורת קרוב משפחה מדרגה ראשונה משום שנָדר נֵדר נזירוּת, או שמא משום שהוא נושא, בצורה מטאפורית כנראה, כתר אלהִים על ראשו? אכן, על סמך ההקשר הקודם קשה להכריע.
אם נסתכל הלאה, נמצא כמה וכמה רמזים לראשו של הנזיר: שלוש פעמים “רֹאשׁ נִזְרוֹ” וגם התיאור “אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת־נִזְרוֹ”. ההתרכזות בראש דווקא עשויה להגביר את התחושה שבפס‘ ז מדובר בכתר. אולם מלים אחרות מאותו השורש בפסוקי ההמשך נשמעות כלקוחות מן השדה הסמנטי של ההימנעות. פסוק הסיום, לדוגמא, פותח במלים: “זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַיהוָֹה עַל־נִזְרוֹ…”
משמעות חמקמקה של נזירות
המשמעות חמקמקה — אולי בכוונה. במשחק מלים עדין, מתאחדים הנדר והכתר בשיער הארוך של הנזיר, שנראה כמין כתר על ראשו. מה חשבו אלה שראו אותו ומה הוא חשב על עצמו? התדמית היתה זו של אדם אשר רוח ה‘ פועמת בו? או, להפך, הוא נראה כאחד מדיירי הרחוב המוכרים מן הערים הגדולות בעולם הזקוק לטיפול פסיכיאטרי?
התורה משחקת פה משחק ערמומי, פוסחת על שתי סעיפי המשמעות. כוונתה כנראה לאירוניה, אולי אפילו אירוניה מרירה ולועגת. בעיני עצמו, נדרו של הנזיר ומראהו החיצוני מהווים מעין כתר על ראשו, סמל לשגב הרוחני שהשיג באורח חייו המיוחד. התורה, מצידה, שמה את הכתר על הראשו בתוך מרכאות כפולות.
פרשנים רבים, מסורתיים כביקורתיים, עלו על כך שבדרישה להקריב קרבן חטאת בסיום תקופת נדר הנזירות מסמנת התורה יחס שלילי לנדר ולנודר. זה החטא שלו. בהימנעות מוגזמת (“מחרצנים ועד זג”) מהנאות העולם אשר עליהם אנו רגילים לברך שֵם שמיים, פגע הנזיר בכבוד הבורא. הוא כפוי-טובה על השפע שניתן לו.
פרשנים אלה מצאו את המסר הזה בחוק, אבל נדמה לי שהוא קיים גם ברטוריקה. ה-“נזר” כל ראש הנזיר קיים רק בעיני עצמו המסונוורות על-ידי זוהר התחסדותו. בכך יש לקח הראוי גם לתשומת לבנו.
