לך תלמיד אל המדבר ›

השבוע הכריז שר החינוך גדעון סער ש"בתום הקדנציה מערכת החינוך תהיה במקום אחר". הצורך בשינוי במערכת החינוך מוסכם על כולם. השאלה הפתוחה היא לגבי מהותו של ה"מקום האחר" הנכסף. השבוע הוחל לקרוא בספר "במדבר" המתאר את המסע המכונן בן ארבעים השנים הארוכות של עם ישראל ממצרים לארץ ישראל.

במובנים רבים המסע במדבר היווה מעין "בית ספר" שבו תרגלו בני ישראל את החירות החדשה והאחריות שבעקבותיה ואת קבלת החוקים והפנמתם. בכך עיצבו את עצמם כחברה לקראת הכניסה לארץ.

הפטרת השבוע לקוחה מתוך הנביא הושע ואנו מוצאים בה את אחד הקטעים היותר יפים ומרגשים בַיחס שבין עם ישראל לאלוהיו:

לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל-לִבָּהּ.
וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם.
וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי.
וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם (הושע ב, טז-יט)

בלשונו של הנביא הושע: המדבר הוא מקום נטול מחזרי שווא מאחזי עיניים, ויש בו כדי ליצור יחס אישי ולא יחס של בעלות. זהו, אם כן, בית הספר האידיאלי.

מה עם ארוחה חמה?

חז"ל לוקחים את הרעיון שני צעדים קדימה: "ממדבר מתנה" (במדבר כא,יט) –  המקבל עליו דברי תורה פורקים ממנו … עול הפרנסה.  (ע"פ מדרש תנחומא, חוקת, כא)

"לא הביאם הקב"ה דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר. אמר הקב"ה, אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והן בטלים מן התורה, אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה, שיהיו אוכלין מָן ושותין מֵי הבאר והתורה נכללת בגופן".            (מכילתא פרשת בשלח, הקדמה )

חז"ל מזכירים לנו כי ההיעדר הגדול של המדבר לא איפשר גם אמצעי קיום בסיסיים. לוואקום הזה נכנס אלוקים אשר פרנס את ישראל ודאג לכל מחסורם. כלומר, תנאי הלימוד האופטימאליים דורשים לא רק שקט נפשי אלא גם הסרת הבעיות הקיומיות הבסיסיות. עם ישראל לא נדרש לדאוג להישרדותו הפיזית במדבר בזכות הניסים והנפלאות שהיו מנת חלקו.

למעשה, גם אנו בתקופה המודרנית מבקשים ליישם אותו רעיון בדיוק. אנו נותנים לילדינו חינוך חינם, מספקים להם את כל מחסורם, ומונעים מהם כל דאגה חומרית על מנת לאפשר להם להמשיך בתיכון. רק לפני מאה שנה לערך, ילד בגילאי העשרה המוקדמות היה נלקח לעזור להוריו לפרנסתם. אם כשוליה לאב הנגר או הסנדלר, אם כעזר במשק במשפחות כפריות. ראשי הישיבות המפורסמות במאה ה-19 כיתתו רגלם  למשפחות של נערים כשרוניים והפצירו בהורים לשלוח את ילדם לישיבה. פעמים רבות העלו הרבנים חרס בידם, שהרי לכמה משפחות יהודיות קשות יום בגטאות או בעיירות הקטנות הייתה האפשרות לוותר על כוח העבודה של הבנים?

היום כחברה, ברור לכולנו שיש לאפשר לנערים הצעירים את כל צרכיהם, העיקר שילמדו ויזכו לציונים טובים. זהו למעשה הרעיון של חוק חינוך חובה, בה המדינה מאפשרת חינוך שווה לכל. אבל המציאות מלמדת שכבר בגיל צעיר ועוד יותר מכך בגילאי העשרים אנו מוצאים את הפער בין המשפחות המאפשרות לבנים להתמקד בלימודים ואף להמשיך ללימודים גבוהים לבין מי שאין ידם משגת, וזאת בגלל תשלומי הלימוד היקרים של הלימודים הגבוהים והחינוך האפור.

גם מגמת פריחת בתי הספר היוקרתיים מכוונת בדיוק כנגד הרעיון שבו אנו מציעים לילדינו: סעו ב"מדבר" ללא פיתויים וקשיים כלכליים, "אנו נאכיל אתכם מָן ומֵי באר" ואתם רק "תכללו את התורה בגופכם". מציאות ריבודית של הפרדה באוכלוסיית התלמידים, שנוצרת על בסיס הבדלים במוצא המשפחה, מקום מגוריה ומעמדה הכלכלי מנוגדת לרעיון של המדבר כמקום המתייחס לכולם בצורה שווה ובעל אקלים חינוכי בו הלימוד לבדו מכריע. גם בתוך בתי הספר הציבוריים עצמם צריך לשאול ביושר, האם פערי המעמדות שמחוץ לבית הספר לא מחלחלים לתוך הכיתה פנימה?

מלכת הכיתה

כמי שלמד במוסדות חרדיים (על כל בעיותיהם והביקורת שלי כלפיהם), אני זוכר בערגה כיצד הילד הפופולארי ביותר בכיתה היה דווקא הילד שהצטיין בלימודים ולא זה שהצטיין בכדורגל בהפסקות וודאי לא מי שהוריו היו אמידים, שלא לדבר על מראה חיצוני.  כלל זה המשיך עד לישיבה הגבוהה בגילאי 18 – 22. תופעה הפוכה  ניתן לראות בסרטי הנוער האמריקאים בהם הגיבור הכיתתי הוא החתיך או שחקן הפוטובול המוכשר, וברור לכל לאיזה מיצוב חברתי מגיעים בכל אחת מהתרבויות.

ללא יצירת שוויון אמיתי באקלים הבית ספר, לא ניתן לצפות שהפערים החברתיים לא יימַשכו כאשר התלמידים יגדלו ויהוו את אבני היסוד של החברה בישראל. הרפורמה האמיתית בחינוך תיתכן כאשר מעמדות חברתיים, הכנסה חודשית ומקום מגורים יהיו לא רלוונטיים באקלים הכיתתי, ובית הספר שיצליח במשימה זו הוא בית הספר האליטיסטי האמיתי.

המאמר התפרסם לראשונה באתר "העוקץ", 2.6.2011