Construction work of Jewish buildings within a Palestinian neighbourhood in East Jerusalem, August 23rd, 2007 /Activestills
יום ירושלים, מבט מארץ הלילות הלבנים.
היום יום י-ם. אנוכי בסוף הצפון, בעיר הכי קרובה בעולם לקוטב הצפוני. בצירוף מקרים אני נמצא כאן הרחק מהבית, דווקא כדי להרצות על ירושלים. ליבי במזרח, ביחד עם עם ישראל, שחזר להר הבית ולכותל המערבי. הכותל מסמל הגשמה של אלפי שנים של תפילות וגעגועים ליבי עם אלו שאיבדו את יקיריהם/ן בקרבות על ירושלים. אבל ליבי גם עם הפלסטינים/ות – תושבי/ות מזרח ירושלים ועם הפעילים/ות העומדים/ות לצדם בסולידריות ואחווה.
בזיכרוני נחרט אותו תסריט אֵימה מהשנה שעברה. לפני שנה משטרת ישראל נהגה להרחיק את ההפגנות שלנו בשייח ג'ארח בטענה שביצענו "פרובוקציה". ובו בזמן כוחות השיטור אפשרו לרבבות של ישראלים לרקוד עם דגליהם ולשיר בקולי קולות בלב השכונה הפלסטינית. לא אשכח כיצד התושב חרקו בשיניהם וחיפשו אפשרות למחות דרך אקטים קטנים כמו להרים דגל משלהם.. לא רק שהשוטרים אפשרו את "חגיגה" זאת, אלא שחיפשו בכל דרך לעצור את הפלסטינים.
מרחוק, אני עדיין מחכה לעדכונים
בחודשים האחרונים המשטרה הפסיקה לנסות להרחיק את ההגנות שלנו.. צעד זה מעורר בי תקווה שאולי ישנו סיכוי שכוחות השיטור יחזרו למלא את תפקידם. עליהם למנוע פרובוקציות של אלו המתנגדים להפגנתנו. כי לא הכול מותר ויש לשמור על החוק ועל הסדר. האם נוכל לצפות ממשטרת ישראל שתמצא איזון הולם בין חופש הביטוי וכיבוד רגשות התושבים/ות הפלסטינים/יות? האם לתושבים הכבושים תהיה אפשרות לביטוי גם ביום זה? או האם העובדה שכבר לא מרחיקים אותנו תשמש עוד תרוץ לאפשר לימין הקיצוני לעשות ככל העולה על רוחם?
בפאנלים ובהרצאות רבות אני מתאר את הקשר הרגשי של העם היהודי לירושלים. קשר זה נמתח מהעת העתיקה ועד העת החדשה – דורות רבים. בהופעותיי הציבוריות אני גם מתחקה אחר ההפרות בזכויות האדם של הפלסטינים/יות שננקטות בשם השאיפות המדיניות שירושלים תישאר "הבירה הנצחית של העם היהודי ולא תחולק לעולם." אני מתעכב לספר על ההריסות, הניצול, תוכניות המתאר הדרקוניות. אני מרחיב כיצד מונעים מהפלסטינים לבנות באופן חוקי על אדמתם. ואני מספר על הגירושים, "הטרנספר הקשה", על חגורות השכונות העוטפות את ירושלים, על המובלעות בתוך ובין השכונות הפלסטיניות.. איני שוכח להביא את רשמיי מהפגנות הסולידריות המשותפות לישראלים ולפלסטינים. ולבסוף אני גם מביא את הקולות שמבקשים להיפרד מירושלים המזרחית למעט השליטה על המקומות הקדושים. אני מצטט סקרי דעת קהל המעידים שיש רוב להפרד מהשכונות הרחוקות, אבל לא להגיע לשום פשרה בנוגע לעיר העתיקה והאגן הקדוש.
חזון משותף לכל תושבי העיר. Jérusalem, détail du dôme du rocher , cc: google images
חזון משותף
אני זוכר את סיפורי אישתי על הביקור הראשון שלה לכותל המערבי בחג השבועות שלאחר המלחמה. איני שוכח כיצד חברי סלים שוואמרה הפך פליט בפעם השנייה, כאשר ביתו נהרס כדי להכין ולהכשיר את חצר הכותל. לפני שנים לא כל כך רבות, "רבנים למען זכויות אדם" ו"עוז ושלום-נתיבות ושלום" ארגנו ביחד עם הפלסטינים/יות פסטיבל אלטרנטיבי ביום ירושלים. אירוע זה חגג את החזון המשותף של ירושלים השייכת לכל תושביה השונים. אך אירגון פסטיבל ביום שכזה היום זה פעולה בלתי אפשרית.
אני לא שוכח את הפרות הסדר מתחת להר הבית/הראם אל שריף ואת הטענות כי לא היה מקדש על הר הבית. אני זוכר את סילוף ההיסטוריה של עמותת אלע"ד בסילוואן. אני מבכה את העבודה שגם ישראלים וגם פלסטינים מבקשים לחזק את הקשר שלהם לארץ על ידי שלילת השורשים של העם השני. אני מעיד על עצמי שאין לי זכות לדרוש לעצמי ולעמי מה שאיני מוכן לתת לאחרים. אבל אני דורש מאלו שתומכים/ות בצורה מוחלטת בעם הפלסטינים שי/תפעילו את אותו עיקרון גם על עצמם/ן. כל זכות הם/ן טוענים/ות לעם הפלסטיני, חייב להינתן גם לעמנו, לעם היהודי. אני דורש שלא להיות "פרו ישראלי" או "פרו פלסטיני" אלא "פרו בני אדם" – כי כולנו נבראנו בצלם אלוקים.
פלא בין-דתי
ביום שני השתתפתי בסמינר שבו פינליסטים אחרים חלקו עימנו סיפורים על יוזמות בין דתיות נפלאות. לא הכרתי את המגוון של יוזמות אלו. הם הביאו מנהיגי/ות דת שונים ביחד כדי ליצור כללים לשמירת המקומות הקדושים של כל הדתות בעולם, וגישה חופשיות למקורות הללו.. שמחתי לגלות שחברים ב"רבנים למען זכויות אדם" המשתתפים ביוזמות אלו. לקראת סוף הסמינר נשאלתי מה עוד אפשר לבקש ממנהיגי/ות דת לעשות, חוץ מיוזמות אלו והצבעתי על שני דברים:
א. שמנהיגי/ות דעת ימצאו את האומץ לומר בפרהסיה ובמיוחד לקהילות שלהם/ן את מה שהם/ן אומרים/ות בחדרי חדרים.
ב. שהם/ן ילמדו שבני/ות אדם יותר חשובים/ות מכל מקדש ומכל מקום קדוש. הזכרתי את דבריו של הרב אברהם יהושע השל שאמר, שעד כמה שהיהדות נלחמת נגד דמויות של אלוקים, התורה מלמדת שיש דמות של אלוקים על עלי האדמות. דמות זאת אינה כוכב, או עץ, או אבן, או מקדש, אלא האדם – כל אדם. ואולי לא בכדי משרד החינוך מרבה ללמד את השיר "תיירים" של יהודה עמיחי, שבו הוא אומר כי: "הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו."
לסיכום, הכותל המערבי, מסגד אל אקצה, והקבר הקדוש עונים על צרכי דת ולאום, חזקים ולגיטימיים. לנו, היהודים, ירושלים מסמלת את הברית עם אלוהים, החזרה להיסטוריה, השאיפות הלאומיות, הגדרה עצמית וסיום אלפי שנות דיכוי בגלות. ביום ירושלים ליבי במזרח, אבל תפילתי היא שבכל הדתות ובכל קבוצות להלאום נשים את הערך של ירושלים והמקומות הקדושים בפרופורציה. הלוואי שקצת "נשכח" את ירושלים ומקדשיה לטובת ירושלים וכל תושביה. ואז נזכה לאחד את "ירושלים של מטה" עם "ירושלים של מעלה".
כן יהי רצון.
***
תיירים/ יהודה עמיחי
"ביקורי אבלים הם עורכים אצלנו,
יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכתל המערבי
וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,
מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל
ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,
בוכים על יפי גבורת נערינו
וחושקים בקשיחות נערותינו
ותולים את תחתוניהם
ליבוש מהיר
באמבטיה כחולה וצוננת.
פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושמשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". אבל הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו."
