השבוע יש לי הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.
פרשת "בחוקותי" מסיימת את ספר "ויקרא". הפרשה מכילה רשימה של ברכות שיקרו לנו אם נציית לצווי אלוקים וקללות שיפלו עלינו אם לא נהיה נאמנים. הפרשה ממשיכה עם מצוות הקשורות לנדרים שונים ותקנות להקדשת בית לאלוקים. ישנן כמה שאלות קשות ומטרידות בפרשה:
1. בפרשה אנו למדים שבמידה ולא נציית לציווי האלוקים אנו ניענש ברדיפה ויניפו עלינו חרב. במידה וכן נציית לאלוקים נקבל "פרסים" שבגינם נרדוף ונהרוג את אויבינו. האירוניה היא שזאת מופיעה אחרי ההבטחה: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב." (ויקרא כ"ו, ו-ז). פרשנים רבים מדגישים ששלום הוא ערך עליון, אך מאמינים שמלחמה מחוץ לגבולות הארץ לא תפריע לשלווה הפנימית. "אור חיים" (הרב חיים בן עטר) הוא הקרוב ביותר מכל הפרשנים שבדקתי, שמתמודד עם האירוניה הזו: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ". צריך לדעת למה הוצרך לו'. זה אמר שכבר אמר: "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו,) ואולי שיכוין על עם בני ישראל עצמם שלא יהיה להם פירוד הלבבות ושיטע ה' ביניהם שלום ורעות, או אפשר שיכוין על כללו העולם ותדע שכשמדבר על ארץ ישראל מזכירה בכינוי באומרו בסמוך בארצכם. וכאן אמר בארץ שמבטיחים כי יהיה שלום בכל העולם. ותמצא שחפץ ה' בדבר וצא ולמד מפרי החג ע' כנגד ע' אומות ומאמרי חז"ל בעניין זה גם כפי הטבע כשיש מלחתות בעולם יחרדו גם היושבים בטח לקול ענות מלחמה ולזה גמר אומר ושכבתם ואין מחריד.
2. ישנן שורה של קללות שיוטלו עלינו אם נמשיך באי הציות לאלוהים. האם יהיה מישהו עקשן כל כך שימשיך באי הציות כאשר הוא עומד בפני קללות כאלו?
3. בין אופציות החרם מתבררת מולנו האופציה של החרמת אדם. כמה מהפרשנים מאמינים שהמובן מאליו הוא שהחרם נועד לשרת את הכוהנים לצמיתות, אך אם זו הפירוש, מדוע התורה אומרת שהיא/הוא צריכים להיות מוצאים להורג? אחרים מאמינים שזה איסור על ביטול עונש המוות, או איסור לבטלת הטלת עונש על אדם שנגע, או לקח לעצמו פריט מעיר מוחרמת (ולכן הם בעצמם מתים). התורה יוצאת נגד קרבנות אדם, אבל חלק מהפרשנים קשרו בין הפרשה שלנו ובין האירוע הטרגי של סיפור בת יפתח (יפתח מחויב להקריב את בתו, כתוצאה מנדר להקריב את הדבר הראשון שייצא מפתח ביתו כאשר הוא חוזר הבילה לאחר ניצחון). אפשר גם לקרוא את פרוש רש"י כהרשאה להחרים את העבד הכנעני ולהוציאו להורג. אך לא יתכן ואולי גם לא הגיוני להבין כך את רש"י, דווקא לאור ההערה הקודמת שלו שפשר חרם אדם הוא לשרת את הכהנים לצמיתות.
אנחנו יודעים שחז"ל כמעט לא אפשרו הוצאות להורג של בני אדם. זה מלמד אותנו את חשיבות העיקרון שישנם דברים שאולי מותרים בתורה, אך חז"ל הבינו שלא רצוי לישמם. הייתי אומר שאותו הדבר גם לגבי "הפרס" של רדיפת אויבינו והריגתם. ישנם זמנים בהם הדבר הנכון לעשות הוא: "שב ואל תעשה" אפילו כאשר הפעולה "מותרת".
שנת שמיטה
אם הקללות בפרשתנו מאתגרות את תפיסתינו, אז כך גם הברכות. בנוסף ל"פרס" של הריגת האויבים ישנה גם הבטחה ברורה הפותחת את הפרשה שהכל יהיה טוב: "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם." (ויקרא כ"ו, ג'). דבר ראשון ישנו נושא התיאודיציה, "צדיק ורע לו". שנית, לקיים מצוות כמו מצוות היובל שהוזכרה השבוע ונדונה באופן יותר נרחב בשבוע שעבר. מצוות היובל דורשת עליית מדרגה באמונה. התורה מתעמתת עם עלית המדרגה באמונה הדורשת לא לשתול ולנטוע במשך שנתיים רצופות, בשנה ה-49 שהיא שנת השמיטה ובשנה ה-50, שנת היובל: "וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים." (ויקרא כ"ה, כ-כ"א).
מדינת ישראל יצרה תרוץ הלכתי שאיננו מקובל על כולם, כדי "לעקוף" את חובת שנת השמיטה. רוב המלומדים מאמינים ששנת היובל מעולם לא יושמה.
היום לישראל ישנם אתגרים זהים של אמונה. אנו מתבקשים ליישם את החוק הבינלאומי וחוק זכויות האדם, ו/או ליישם את המסורת היהודית של מצוות שבין אדם לחברו – אל מול אויבים לא יהודים (כאשר בפרשת השבוע אנחנו קוראים את "הברכה" של רדיפת אויבינו, יש להם על מה להסתמך). רבים בישראל מאמינים שאיננו מפרים את החוק הבינלאומי בעזה. במקום זאת הם מאמינים שהחוק הבינלאומי לא לוקח בחשבון את המחבלים הנטמעים בתוך האוכלוסיה המקומית. מנקודת מבטם, שמירה על החוק הבינלאומי לא מאפשרת לנו להגן על עצמנו. ברוב המקרים, הדיכוטומיה בין שמירת זכויות אדם וביטחון היא דיכוטומיה שקרית. אפילו במקרה של עזה, כאשר ישנן ראיות (לא הוכחה מוחלטת) שהחמאס היה ממשיך את הפסקת האש של יוני 2008 אם היינו מסכימים להקל את המצור. דוגמא נוספת: צה"ל ביטל את מדיניות הריסת הבתים בשטחים, אחרי שהתברר כי פעולה זאת מעודדת טרור יותר משהיא מקדמת הרתעה. אפשר היה למנוע הרבה סיכונים אחרים אילו היינו מסיימים את הכיבוש ומשיגים שלום. אך במקום בו ישנו מתח אמיתי (בין זכויות אדם לביטחון) – עלינו לשאול עצמינו כאומה האם אנחנו מוכנים לתמוך בעלית מדרגה באמונה, בהאמיננו שאלוהים (שהבטיח שבשנה אחת יהיה יבול לשלוש שנים) יגן עלינו אם נמנע מלהתקיף אזרחים? איך נסביר לאחינו ואחיותינו ש "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ…", נהיה במצב יותר טוב? האם נסתכן באמת בכדי לכבד את ההיבטים האנושיים של המסורת היהודית שלנו ונשמור על החוק הבינלאומי? האם אנחנו מצפים מהקהיליה הבינלאומית לשחק את תפקיד אלוהים ולהגן עלינו? אלו שאלות קשות ללא תשובות פשוטות.
אומץ גמיש
הפטרת השבוע מכילה מסר של אמונה (ופסוקים דומים מופיעים גם בפרקי אבות – אותם אנו קוראים בתקופה המקבילה). אנחנו בעצם קוראים את המילים שהפכו להיות ההשראה של שירי תנועות זכויות האזרח ושל האיגודים המקצועיים בארה"ב: "Just like a tree planted by the waterside, we shall not be moved" ובתרגום לעברית: "כעץ שתול על פלגי מים, נלא יזיזו אותנו, אשר מבוסס על ספר ירמיהו (פסוקים י"ז, ז-ח). אנחנו גם רואים בהפטרה שאלוקים מתייחס בדימויים נשיים נהדרים של "מקוה ישראל" ו"מקור מים חיים" (ירמיהו י"ז, י"ג). חז"ל ידעו להיות גמישים ובעלי יכולת הסתגלות כמו המים והם לא וויתרו ושמרו על ערכיהם. הלוואי ונדע להיות אמיצים, כמו חז"ל, ונעזוב את הנקמה לאלוקים. הלוואי ונדע מתי ליישם את "שב ואל תעשה". הלוואי ש"פלגי המים" יחזקו את אמונתנו ויעודדו אותנו להתמודד עם סכנות אמיתיות ומדומות כאחד. מי ייתן והמים החיים יאפשרו לנו להחזיר, או לפחות לחלק עם אחרים בבארות בבורין, ליפתא, נבי צאלח, אל בוסתן, וכו'. יהי רצון שנתעודד במאבקינו עבור צדק כלכלי וחברתי, ונקבל השראה גם מתנועות אחרות לשינוי חברתי. "רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה: כִּי תְהִלָּתִי, אָתָּה." (ירמיהו י"ז, י"ד).
שבת שלום,
אריק
