בפסטיבל סרטי פועלים בחיפה הוקרן הסרט החשוב, זוכה האוסקר, "Inside Job" ("עבודה פנימית" בעברית), המתאר את מאחורי הקלעים של מערכת הפיננסים האמריקאית שהובילה למשבר הגדול בשנת 2008. את הסרט ביים צ'רלס פרגוסון, והשחקן הידוע מאט דיימון הטביע את חותמת האיכות, כשתרם את קולו, כקריין.
הסרט אינו נוח לצפייה, הוא מחייב ריכוז ומאמץ רב, שכן הוא מורכב כולו מרצף מסחרר של נתונים המובאים רובם ככולם כציטטות של אישים בכירים בכלכלה האמריקנית. חלק גדול מהם סירב להגיב על הטענות המושמעות בסרט והעורכים דאגו להזכיר לנו זאת פעם אחר פעם. ייחודו של הסרט מתבטא בתיאור הבלתי ייאמן של היקף השחיתות.
ההתנהגות הלא מוסרית נובעת בעיקר מהידיעה של כל הגופים בתרמית: בנקים, גופי השקעות, מדרגי האשראי ואפילו הצמרת האקדמית שהפיקה מאמרים מטעם. כולם ידעו שמשכנתאות הסאב פריים מסוכנות. כולם ידעו חוץ מאחד : האזרח הקטן שנאלץ לשלם בגדול ולהפסיד את הדירה לבנק.
מעבר לתרומה הגדולה של הסרט להבנת השחיתות הממסדית וההתעמרות באזרח הקטן, שני פרטים, לכאורה שוליים, מסרבים להרפות אחר הצפייה בסרט. הראשון הוא הידיעה שברוקר ממוצע בשנות השישים נאלץ לבצע השלמת הכנסה לפרנסתו. השני הוא תהייתו של אחד הדוברים על העובדה המלמדת שמהנדס גשרים מרוויח עשירית ממהנדס פיננסים, כאשר תרומתו היצרנית של זה הראשון גבוהה לעין שיעור.
אירוניה פנים מקראית
הסרט מצביע, בין היתר, על האירוניה המודרנית אל מול הפסוק האלמותי של קהלת: "ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד" (קהלת ה,ח). אם בימים עברו האדמה הייתה מקור ההכנסה ואמצעי הייצור העיקרי, ובעליה היה בעל הממון שהמלך עצמו נאלץ להשתעבד לו, הרי שכיום האדמה מהווה רק אמצעי של מגלגלי כספים לעשות עליה הון, ותעיד על כך בועת הנדל"ן הישראלית המסרבת להתפוצץ.
כבר במאה ה-18 בהונגריה היטיב ה"חתם סופר" לתאר בצורה מדויקת להפליא, גם אם לא חפה מנאיביות, את המהפך מזמנו של קהלת:
'והשדה' בפסוק: "מלך לשדה נעבד" מתכוון לכדור-הארץ בכללו. זאת אותה הארץ וכל אשר עליה. והאדם הוא המושל בכל הוא הזורע והחורש, הקוצר והנוטע; ומגדל ותולש; גוזז, טווה ורוקם. ואלה הם "יושבי הארץ", שהיו בקיאים ביישובה של ארץ. ואלמלא הם אין עולם. ואחריהם כמוהם, כל בעלי המלאכה, המתקנים כלים לחרוש ולזרוע, לגזוז ולטוות, או המתקנים מאכלים ומלבושים. ובאלה נתיישבה הארץ ולא צריך יותר.
ואחריהם וחסרי חשיבות מהם, הם השלוחים המכונים סוחרים, והם אינם יודעים לא לחרוש ולא לזרוע ולא לטוות ולא לארוג, אבל, הם שלוחים כוללים, כלומר הם אלו שסוחרים. אבל, סוחרים אלו אינם מעניקים לעולם כלום.
אנשי עסקים אלו אינם יודעים להעניק לעולם דבר והם הם פחותי הערך, ובכל זאת הם נחשבים גדולים וחשובים. בתחתית המדרגה נמצאים אלו שהם שלוחים של השלוחים והם השולחנים, המכונים "בנקאים". שאפילו סחורות הסוחרים אינם מבינים, אלה שלוחי הסוחרים להמציא להם מעות, והם פחותי – פחותים ביישובו של עולם ונחשבים גדולי- גדולים". (תורת משה, פרשת בשלח)
פרשת השבוע החולף "בהר" עוסקת ביחס שבין האדם לנדל"ן, ומכילה חוקים רבים שתפקידם להרפות את האחיזה של הבעלים בקניינו, כלומר לשמוט. השמיטה דורשת מאיתנו אחת לשבע שנים להיפרד מאדמתנו. כלומר עלינו להשמיט את אמצעי הייצור, ולבדוק את מהותנו וזהותנו. אנו נדרשים לשאלה מי אנו מעבר לרכושנו ולקריירה שלנו?
בפרשה אנו גם למדים על שנת יובל, שנה בה מושבות כל הקרקעות לבעליהן הראשונים (פעולה הדומה למשל לחכירה ממנהל מקרקעי ישראל בימינו), באופן שמשיב את המצב לחלוקת הארץ המקורית והשוויונית. בנוסף, מצוות גאולת הקרקע מכילה מגבלות על מכירת קרקעות בכך שהיא מאפשרת למוכר או לקרוביו לקנות חזרה את האדמה מקוניה. פעולה זאת יכולה להיות מתורגמת לימינו בעצם האפשרות לקנות חזרה את הבית ששועבד לבנק בגלל אי עמידה בתשלומי משכנתאות הסאב פריים, ברגע שמצבנו הכלכלי משתפר.
חתולי הבנק והשמנת הכשרה
כעת אנו מבינים כי מצוות פרשת בהר נועדו על מנת לא לאפשר ספסור של נכסים. המצוות אמורות למנוע מהבנקאים לעשות סיבוב על גבם של אלו המתקשים בפרנסתם ומוכרים את רכושם. התורה שמה את האצבע בדיוק על המקום היוצר את הפער המחריד בין עניים לעשירים, ומבקשת למנוע אותם באמצעות כלים פשוטים של איפוס מסחר.
האם ניתן בימינו לעשות את אותו הדבר באמצעות איפוס מחיר מניות פעם בשבע שנים? אני מניח שטובי המוחות הכלכליים ימצאו דרך לעקוף גם את זה. זכרו ששום כלים רגולטורים לא פעלו במפולת בארצות הברית, מכיוון שהשחיתות הגיעה גם לרגולטורים עצמם. אולם, היתרון בחוקי התורה הוא שהרגולציה מתבצעת על-ידי העם עצמו ולא על-ידי החתולים ששומרים על השמנת הכשרה.
