דבר תורה לפרשת בהר
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם–וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה." (ויקרא כה', א'-ב').
נראה שאין פסוקים מתאימים מאלה לתחילתה של פרשת השבוע המגיעה מיד אחרי יום העצמאות ה-63 למדינת ישראל. שני הפסוקים הראשונים של פרשת בהר מבטאים מתח מסוים. ישנו יופי בציווי (שיבוא בפסוק ג') לעבוד את האדמה, בתחושת שייכות למקום מסויים, בהרגשת נוכחות אלוהים אשר מצביע עבורנו לאן ללכת. אך יופי זה מוצמד לקושי, המתבטא בהתמודדות מול מגבלה. פעמים רבות בתורה ישנה הגבלה ובקשה אלוהית מהאדם לחיות עם התובנה שהוא אינו שליט על כל הבריאה. כך לדוגמא עלינו לשמור על כשרות ואיננו יכולים לאכול את כל מה שהטבע מציע לנו. בפרשה הנוכחית האמירה תהיה: “אני נותן לכם את האדמה ואתם יכולים לעבוד אותה, לנצל אותה וליהנות ממנה. אבל תזכרו שהאדמה היא שלי וישנם גבולות.” הפרשה מפרטת את אותם גבולות, הבאים בהקשר לשימוש באדמה אך נוגע לפונקציה שממלאים האנשים החולקים איתנו את אותה אדמה ואינם חלק מעם ישראל. אלו השוכנים איתנו והם שכנינו, חולקים איתנו את אותה כיפת שמים, אותה שכינה.
בהקשר ההגבלות הניתנות לאדם ביחס לאדמה אנו מוצאים את שנת השמיטה ואת שנת היובל, אשר מהוות ציווי מאת בורא עולם. ציווי זה טוען כי כל עוד אנחנו נמצאים על האדמה השייכת לו אזי עלינו לדאוג לכל הבריות שבצלמו נעשו. שנת היובל היא סוג של איתחול, "ריסטרט". בשנה זאת ניתן דרור לאדמה, העבדים משתחררים, כולם מתחלקים באוכל וישנה אופציה להתחיל מחדש. אפשרות זאת מקבל את המובן החברתי-כלכלי של חזרה למצב של שוויון הזדמנויות. זהו שלב בו עוצרים, בודקים ומתחלקים מחדש. היות שהאדמה שייכת לאלוהים, הוא מאפשר לנו להתפתח, לעבד את האדמה, להרוויח. אך זו גם בחירתו להורות לנו בכל פרק זמן לטרוף מחדש את הקלפים ולפתוח דף נקי. הוראת שנת היובל הינה ביטוי לאחריותו הפטרנליסטית של אלוהים כלפי עמו.
עצמאות בחשבון נפש
השבוע אנו חגגנו 63 שנה לעצמאותנו וניתנת לנו הזכות לעשות חשבון נפש. ובהקשר פרשת השבוע נתהה איך המתואר לעיל עומד בקנה אחד עם מגמת ההפרטות? עם מקומות בהם הממסד והממשלה מנסים להסיר מאחריותם הציבורית ולהעבירה לחברות בעלות אינטרסים ממוניים ופרטים? ההפרטה היא סוג של התנערות המדינה מאחריות פטרנליסטית. כי הרי הארץ: "לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי" (ויקרא כה', כג').
בהמשך חשבון הנפש, פרשת בהר מזכירה לנו: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ." (ויקרא כה', יז'). וכך שוב עולים הקשיים האנושיים שאיתם אנו נאלצים להתמודד מעצם תפקידנו בתוך חברה. מדוע בסוגיה הקשורה באדמה ובממון יש להזכיר לנו לנהוג באופן הגון? האם ישנה כאן הנחה שהעיסוק הכלכלי עשוי לגרום לנו לשאפתנות יתר ולעיוורון אל מול צרכי אחינו ואחיותינו? ואז ניזכר שאנו חיים במדינה בה שכבת בעלי ההון הולכת ומצטמצמת; ניזכר בסוגיות כלכליות חברתיות כמו שכר הבכירים; וניזכר באנשים עובדים הנזקקים להשלמת הכנסה כי שכרם אינו מגיע למינימום ההכרחי של חיים בכבוד; וניזכר כיצד מעמד העוני הולך ונהייה יותר ויותר גדול.
הפרשה ממשיכה: "וַעֲשִׂיתֶם, אֶת-חֻקֹּתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם–וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ, לָבֶטַח." (ויקרא כה', יח'). אם תעשו את משפטי ואת חוקי לא יהיה לכם ממה לפחד. תוכלו לשבת על הארץ בבטחה. האם כך הדבר? מיותר לציין את רשימת הדברים שמפחידים היום את החברה הישראלית, החל בתחום הכלכלי-חברתי וכלה בתחום המדיני. הייתכן שאנחנו מחמיצים משהו?
"וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ […] אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית." (ויקרא כה', לה'-לו'). בימים האחרונים הביטוח הלאומי יצא בקמפיין הקורא לאנשים להחזיר את חובותיהם ומבטיח ויתור על הריבית והסדר בתשלומים נוחים. במרכז הזכויות בחדרה (שאנו מפעילים ב"שומרי משפט: רבנים למען זכויות אדם") אנו נתקלים לא מעט במקרים של נזקקים שקיבלו מהביטוח הלאומי סכומי כסף עקב שינויי הגדרת מצב. וטעויות כאלו ואחרות הגיעו למצב של חובות גדולים מול הביטוח הלאומי. אותם אנשים נדרשים להחזר כולל ריבית והצמדה, וזאת על אף שבכל מקרה מדובר בנזקקים. הייתכן שהקמפיין החדש משקף סממני תשובה? הלוואי.
"וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר-לָךְ–לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ, עֲבֹדַת עָבֶד." (ויקרא כה', לט'). פרשת בהר עוסקת גם ביחסים שבין אדם לחברו ומזכירה לנו שבני אדם אינם משאב שאפשר לאחוז בו. אפשר לעבוד איתם, ואפילו יכולים להיות לנו עבדים בלשון התורה, או בלשון עכשווית – עובדים אשר עוסקים בעבודות קשות בעבור שכר זעום (כגון עובדי קבלן). אבל זה בשום אופן לא הופך את אותם בני אנוש לרכושנו והם ראויים לקבל יחס אנושי ומכבד. דבר זה מעמיד אותנו כחברה, אל מול שאלות מורכבות שתשובותיהן בפועל לעיתים לא תואמות את הצו האלוהי, את רוח כבוד ערך האדם, ואת העובדה שהאדם נברא בצלם.
"לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם. אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי, יְהוָה." (ויקרא כו', א'-ב').
אני כותב על פרשת בהר בזמן שברקע נשמעים סיפורי זיכרון. היום יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ואינני מצליח להשתחרר מההקשר הכל כך חזק דווקא היום – "פסל ומצבה לא תקימו לכם" (ויקרא כו', א'); לפני רגעים ספורים הוצג בטלויזיה סיפורה של אם העולה אל מצבת בנה יום יום כשרק כך היא מצליחה להתמודד עם השכול, שהרי הזיכרון הוא אחד הדברים החשובים ביותר המאפשרים לנו להמשיך. בקראנו את פרשת בהר ובניסיון לעשות חשבון נפש קשה להתעלם מן הסתירה בין הציווי למציאות. ארצנו מלאה אנדרטות זיכרון, מצבות.
תמצית סיכום הפרשה נמצא בפסוק “את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו." (ויקרא יט', ל'). השבת הינה נפש הבריאה, "וביום השביעי שבת וינפש". הפסוק "שבתותי תשמרו" (ויקרא יט', ל'). משמעו: את נפשותיכם, שהן החלק האלוהי שבכם, תשמרו. בהיבט המיסטי, הספֵירה השביעית הינה ספֵירת הנצח, ספֵירה המקושרת להעלאת המציאות והכוונתה אל הנצח ולניצחון. זהו שיא הישגי האדם השואף למטרות נעלות ולהשיגן תוך התגברות על כל הקשיים. בפרשת בהר מזכירים לנו שאנחנו מוגבלים בבעלותנו על האדמה; מזכירים לנו שאנחנו מחוייבים בנתינה ושמיטה; מזכירים לנו שאנחנו לא יכולים להתייחס לאדם כאל רכוש; מזכירים לנו שאנחנו אמורים לדאוג לחלש; מזכירים לנו שאנחנו אמורים לנהוג ביושר והוגנות, ומסבירים לנו שאנחנו צריכים להיות ביחסים טובים עם הגר-תושב כלומר עם שכנינו. וכל התזכורות האלה חשובות מכיוון שקיימת אופציה אחרת. אופציה של חוסר הגינות, אנוכיות וחוסר אכפתיות כלפי הנזקק. אנחנו מצווים לשאוף גבוה ולנצח את היצרים השליליים שלנו, הנשלטים על ידי האגו, שאפתנות מוגזמת ואנוכיות. שלושת אלו מובילים אותנו לשכוח את אלוהים ובעצם גם את עצמנו. אלו המובילים אותנו לסכסוך מתמשך ולמקום בו אנו נאלצים להקים אנדרטות של זיכרון. אלו אשר הופכים אותנו ממדינת רווחה למדינת הפרטה. אלו אשר מרחיקים אותנו מחוקי אלוהינו ובכך מונעים מאיתנו לשבת בביטחה על הארץ. השבוע ימלאו למדינתנו 63 שנים. עוד לא אבדה התקווה להיות עם חפשי, עם צודק ועם מתוקן ובטוח בארצנו.
שבת שלום
