שאלת היחס של מדינת ישראל ללא-יהודים החיים בתוכה תלויה למעשה בדיון בסיסי יותר: עד כמה באה לידי ביטוי יהדותה של המדינה. בעקבות עיון בדבריו של א"ד גורדון מציע עדי ארבל להתמקד כיום בחיזוק זהותה היהודית של המדינה, אך במקביל – להימנע מכל פגיעה בזכויותיהם של המיעוטים שאינם יהודים.
[זהו מאמר אורח של עדי ארבל, ממייסדי "בית המדרש לציונות" ומנהל פרויקטים עבור המכון לאסטרטגיה ציונית. הדעות המובעות בו אינן מבטאות בהכרח את דעות הארגון. המאמר הוא חלק מדיון על גישות שונות ביחס הראוי למיעוטים במדינת ישראל]
שאלת יחסה של היהדות למיעוטים לבשה ופשטה צורות שונות לאורך הדורות. בתקופת הגלות התמקדה השאלה ביחס כלפי הגויים: מרמת המלך ועד רמת מקבץ הנדבות, אם ככלל ואם כפרט. בתקופות שעם ישראל ישב בארץ ישראל, נותבה השאלה ליחס כלפי השליטים (בזמנים שעם ישראל נשלט בידי ממלכות אחרות), או ליחס אל תושבים-גרים (בזמנים שהייתה ריבונות יהודית בארץ ישראל). למעשה, סוגיית היחס של הריבון היהודי לגויים כמיעוטים, הייתה רלוונטית רק בתקופות הקצרות שלעם היהודי הייתה ריבונות על ארצו.
כיום זכינו שוב למדינה יהודית, והיא זו שנדרשת לספק תשובות הולמות ומלאות בכל האמור ליחסיה כלפי כלל אזרחיה, יהודים ושאינם יהודים. מענה הלכתי חלקי לסוגיות המדינה היהודית בכלל וליחס המדינה למיעוטים בפרט, ניתן בפרסומים השונים של מכון צומת: 'תחומין' ו'בצומת התורה והמדינה'. אך לדעתי בעניין המחויבות היהודית למיעוטים, הכתובת הראשונה (אם כי לא היחידה) אשר נדרשת לספק מענה היא המדינה היהודית, ולא רבנים או אנשי הלכה. במאמר זה אבקש אפוא להעלות כמה נקודות הקשורות ליחסים בין המדינה וזהותה היהודית ובין המיעוט הערבי היושב בקרבה.
את הדיון בשאלת יחסה של מדינת העם היהודי לאזרחי המדינה שאינם בני הלאום היהודי, ברצוני לבחון באמצעות דיון בשאלה אחרת, בסיסית יותר: מהן הדרכים שבהן יהדותה של המדינה באה לידי ביטוי. שכן ברור כי הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית היא שקובעת איך וכמה משפיע אופייה היהודי של המדינה על המרחב הציבורי, ומכאן – כיצד הדברים משפיעים על בני המיעוט הערבי אשר רואים עצמם כחלק מהחברה הישראלית. על כן, מי שמבקש לתבוע ממדינת ישראל לנהוג בדרכים מסוימות כלפי המיעוטים הלאומיים השוכנים בתוכה דווקא משום היותה מדינת יהודית, אינו יכול להתחמק מלתת מענה לשאלה הקשה והמסובכת – מהי המשמעות המעשית של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
יהדותה של המדינה
למרות ההסכמה הרחבה, הן בציבור הישראלי, הן במסמכים הציבוריים המכוננים, על הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית – מאפייניה הפוזיטיביים של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי מעולם לא עוגנו בחוקי היסוד של המדינה. חוקי היסוד חשובים ביותר בהקשר זה, שכן במדינה כמו מדינת ישראל, שאין בה חוקה, חוקי היסוד מקבלים משנה תוקף, ולמעשה משמשים מעין תחליף לחוקה. בדרך כלל תפקידיה של החוקה הנם להגדיר את עקרונות היסוד של המשטר במדינה, לעגן את זכויות האזרח ולהגן על קבוצות המיעוט שבה. במדינת ישראל, מדינתו של מיעוט יהודי במזרח תיכון עוין, לחוקי היסוד (המחליפים כאמור את החוקה) תפקיד נוסף: עיצוב דמותה של המדינה כמדינה יהודית.
אכן, באחדים מחוקי היסוד הוצהר כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. אך באופן בלתי פרופורציונלי, 9 מתוך 11 חוקי היסוד יוצקים תוכן להגדרתה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, הן מבחינה מהותית, הן מבחינה פורמלית, ובכך מסייעים להסדרתה החוקית ככזו (מדובר בחוקי היסוד הבאים: הממשלה, נשיא המדינה, הכנסת, השפיטה, הצבא, מבקר המדינה, משק המדינה, חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו). לעומת זאת, ביטוייה החוקיים של המדינה כמדינה יהודית בחוקי היסוד הנם חלקיים ביותר; רק שני חוקי היסוד הנותרים יוצקים משמעות להיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית – חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, וחוק יסוד: מקרקעי ישראל. לחוק השבות אין מעמד חוקתי, כמו גם לשפה העברית, ללוח השנה היהודי, לסמלי המדינה, למחויבות ליהדות העולם, ליחס למיעוטים וכן עוד סוגיות רבות.
בכל האמור לגבי היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, ישנו פער גדול בין המצב הרצוי למצוי: המצב החוקתי הקיים רחוק ת"ק פרסה מן המצב החוקתי הראוי. מהו המצב החוקתי הראוי למדינה יהודית? נראה שדבריו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט (בדימוס) אהרן ברק, מדברים בעד עצמם: "ערכיה של ישראל כמדינה יהודית הם בעלי מעמד חוקתי-על-חוקי. הם משפיעים על פירושם של כל חוקי היסוד ומשפיעים בכך על חוקתיותם של כל החוקים. הם משפיעים על פירושם של כל הטקסטים המשפטיים, שכן יש לראות בהם חלק מערכי היסוד של מדינת ישראל ובכך גם חלק מהתכלית הכללית המונחת ביסוד כל טקסט משפטי בישראל. כך למשל, חזקה היא כי כל חוק של הכנסת וכל צו של הממשלה נועדו להגשים את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית"[1]. המצב שבו אין ביטוי חוקתי לשורשיה היהודיים של המדינה, שאת עומקם והיקפם מתאר כאן ברק, הוא בעייתי ביותר.
בהיעדר חוקה למדינת ישראל, ראוי לכונן חוק יסוד חדש אשר יגדיר את מהותה היהודית של המדינה. על פרטי החוק ועל מהות הקשר בין היהדות (כלאום, כדת וכתרבות) למדינה היהודית יצטרכו חברי כנסת ישראל להסכים, לכשתונח הצעה כזו על שולחן ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת.
בינתיים, התשתית החוקית בסוגיות אלו נשחקת על ידי בית המשפט העליון, אשר מנצל את הוואקום של ההנהגה הפוליטית כדי לכרסם ביכולותיה של מדינת לקדם התיישבות יהודית (גם בגבולות הקו הירוק). על כך יעידו כמה החלטות של בג"צ מן העשור האחרון: בשנת 2000 קיבל בג"צ את עתירתו של עאדל קעדאן וקבע כי מדינת ישראל אינה רשאית להקצות קרקעות לשם הקמת ישוב יהודי. עתירה נוספת, שהוגשה בשנת 2004, ביקשה למנוע מהקרן הקיימת לישראל למלא את ייעודה ולהקצות את קרקעותיה ליהודים בלבד. בשל רמזים משפטיים עבים מצד היועץ המשפטי דאז, מני מזוז, ושופטי העליון, נסוגה קק"ל מקו ההגנה המקורי שלה. עתירה דומה הוגשה בשנת 2007 על ידי זוג ערבים אשר בקשתם להתקבל ליישוב הקהילתי רקפת, נדחתה. עוד בטרם קיבל החלטה, הורה בג"צ לשריין מגרש עבור בני הזוג, ובהמשך, חוק ועדות הקבלה, שנועד כדי להסדיר את המצב, רוקן מתוכנו. עתירה נוספת הוגשה נגד התיישבות יהודית ביפו בשנת 2009. בית המשפט העליון אמנם דחה את העתירה מסיבות טכניות, אך בפסק הדין הוא הביע הזדהות עקרונית עם טענות העותרים.
המכון לאסטרטגיה ציונית, אשר ניסח הצעת חוקה למדינת ישראל, כלל בה סעיפים שלפיהם המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים צורות התיישבות נפרדות. לעמדה זו, שלפיה מותר (ולעתים אף רצוי) לאפשר ליהודים (כמו גם לבני קבוצות אחרות) להקים יישובים בעלי מאפיינים תרבותיים ולאומיים נפרדים, שותפים משפטנים בכירים, דוגמת פרופ' שמעון שטרית, איש מפלגת העבודה, וכן פרופ' רות גביזון, נשיאת האגודה לזכויות האזרח לשעבר. מכאן שמידת החוקתיות של ההתיישבות היהודית תלויה יותר בהרכב (הסובייקטיבי, למעשה) של בית המשפט העליון מאשר בשיקולים חוקתיים כאילו-אובייקטיביים כאלה ואחרים.
בהקשר זה יש להזכיר את מצוקת הדיור במגזר הערבי, שאין להתעלם ממנה. יוזמתה המבורכת של עיריית תל אביב לקדם פתרונות דיור לערביי יפו הנה ראויה וצודקת. אמנם, מתבקשת השוואה למצב הפּסידו-חוקתי שבית המשפט העליון הוביל אליו, ובו ממשלת ישראל אינה יכולה להקים ישובים ליהודים בלבד – אך אסור שהשוואה זו תוביל למסקנה לא נכונה, שלפיה יש למנוע הקמה של שכונה לערבים בלבד. כאמור, הפעולה הנכונה צריכה לאפשר את חוקיות הקמתם של יישובים ושל שכונות נפרדים לבני קבוצות שונות בעלי מאפיינים לאומיים, דתיים ו/או תרבותיים שונים, גם אם מדובר ביהודים.
אכן, הפעולה החוקתית אינה עומדת לבדה. יש לעגן את אופייה היהודי של מדינת ישראל בשטח, תרתי משמע. כדי שהעם היהודי יוכל לממש את היותו ריבון במדינת ישראל, יהיה עליו להבטיח את קיומו של רוב יהודי ברור, הן מבחינה דמוגרפית (כמותית), הן מבחינה גאוגרפית (מבחינת תפיסת שטח אפקטיבית, בין השאר באמצעות עיבוד הקרקע). שכן בפועל, מדינת ישראל אינה מחילה את ריבונותה באותם מקומות ואזורים שבהם אין לעם היהודי רוב גאוגרפי או דמוגרפי. באזורים אלו אנו מוצאים שיעור נמוך של גביית מסים, רמת פשיעה גבוהה ואדישות משטרתית ומוסדית.
כדי להחזיר את הריבונות למקומות אלה, מכתבי רבנים ונהמות פוליטיקאים לא יועילו. אין קיצורי דרך – יש לפעול לכך שממשלת ישראל תיישב מאות אלפי יהודים בגליל ובנגב ותייצר את התשתית ההתיישבותית, התעסוקתית, החינוכית והתחבורתית לשם כך.
מאבק על אדמה
עם זאת, כאשר פועלים בכיוון זה יש לוודא כי זכויותיהם של האזרחים הלא-יהודים החיים במקומות אלה לא ייפגעו. מתח זה, שבין אקטיביזם ציוני ובין רגישות לאזרחים הלא-יהודים, הנו ישן נושן, וכמה מראשוני התנועה הציונות כבר התמודדו עמו. מודל ראוי לשילוב בין שני קטבים אלו אפשר למצוא במאמר של א"ד גורדון, שנכתב בשנת 1918: "זכותנו על הארץ ויחסנו אל הערבים".
במאמר זה, שיונק מערכי התרבות היהודית אך לא בהכרח מההלכה היהודית, קושר גורדון בין זכות העם היהודי על הארץ, היחס למיעוטים וסוגיית הקרקעות. בחלק זה של המאמר ברצוני ללכת בעקבות מאמרו של גורדון, לדון בכמה פסקאות בו, ודרכן להעלות את המתח החי גם היום – בין זהותה היהודית של המדינה ובין היחס למיעוטים במדינת ישראל, בעיקר בכל הקשור לחלוקת הקרקעות והמשאבים.
אחת הנקודות המעניינות במאמרו של גורדון היא טענתו כי הבעלות על הקרקע נקנית באמצעות עבודתה:
"רגילה עתה המימרה, כי אין זכות על ארץ נקנית אלא בדם. זהו אחד הסופיזמנים שקנו להם זכות אזרח בקרב כל העמים, שהצדק המקובל התיר להם להיות חיות טורפות – אחד השקרים המוסכמים. בדם ואש גוזלים את החירות מעם הארץ ומשעבדים את העם ביחד עם הארץ שעבוד זמני, כל זמן שלא תש כוחו של המשעבד, אבל הארץ נשארת תמיד בפועל בידי היושבים עליה ועובדים אותה.
הרומאים, למשל, כבשו בדם ואש ארצות רבות, אבל הם משלו בהן רק כל זמן שהיה די כוח בידם להחזיק את המושכות, אולם משנפלו המושכות מידיהם, נשארו שוב הארצות בידי יושביהן ועובדיהן. או, למשל: פולין נכבשה בדם ואש מיד ליד, אבל נשארה בפועל בידי יושביה ועובדיה. ארץ נקנית בחיים עליה, בעבודה וביצירה. וכך נקנה או נשיב לנו את זכותנו על ארצנו גם אנחנו… ובמידה שנעבוד, תהיה הארץ שלנו, ואם לא – לא יועילו כל 'בתים לאומיים' וכל 'דם ואש'".
כמעט מאה שנים מאוחר יותר, המציאות מוכיחה שגורדון צדק. שכן כאמור, את הריבונות הישראלית במדינת ישראל ניתן לממש רק במקומות שיש בהם רוב יהודי ברור – דמוגרפי וגאוגרפי. אך לצד הדגשת הצורך בעיבוד הקרקע בפועל, גורדון אינו מתעלם מזכותו ההיסטורית הבלתי תלויה של העם היהודי על ארצו:
"יש לנו זכות היסטורית על הארץ, והזכות הזאת נשארה בידינו, כל זמן שכוח חיים ויצירה אחר לא קנה אותה קניין שלם. ארצנו, שהייתה לפנים 'ארץ זבת חלב ודבש', בכל אופן מוכשרת לתרבות גבוהה, נשארה שוממה, ענייה, שפלה מכל הארצות התרבותיות וגם ריקה (בערך). זהו כעין אישור זכותנו על הארץ, כעין רמז, כי הארץ מחכה לנו. בחיים, בעבודה וביצירה נקנה או נאשר את זכותנו ההיסטורית על הארץ".
אך יש לזכור: לא הזכות ההיסטורית ולא הצורך בהבטחת הריבונות היהודית יכולים לשמש כאישור לפגוע בזכויותיהם של הערבים היושבים בארץ:
"ובזה גם הקריטריון ליחסנו אל הערבים מבחינה זו. הערבים יושבים על האדמה, ואין אנחנו יכולים לקפח את זכותם ולדחות אותם. אבל גם הם אינם יכולים לקפח את זכותנו על האדמה, שאנחנו יושבים עליה ועובדים אותה…
השאלה היא בדבר ההתפשטות: למי יש יותר זכות להתפשט על האדמה, שעוד לא נקנתה בעבודה ויצירה… מי שיעבוד יותר, ייצר יותר, ייתן יותר את נפשו, הוא יקנה יותר זכות מוסרית וגם יותר כוח חיוני על הארץ. פה יש התחרות בשלום".
בדברים אלה בולט האיזון והשוויון בין שני הכוחות: הזכות להתפשט על אדמת הארץ, שאיננה בבעלות איש, מוחזקת בידי שני הצדדים. דווקא משום כך לא ניתן להסתפק במחשבה כי הזכות ההיסטורית היא שתביא לעם היהודי את הריבונות על הארץ, אלא יש לקום ולפעול ביתר שאת.
שמירת זכויות המיעוט
אכן, לצד זכויותינו על הארץ, גורדון שב ומדגיש במאמרו את הצד השני בסיטואציה הסבוכה שבה הוא דן – ההקפדה חסרת הפשרות על זכויותיהם של הערבים. הוא מסביר כיצד עוד באים הדברים לידי ביטוי מעשי:
"אולם לעומת זה צריכים אנחנו להיות זהירים מאוד ביחסנו אל הערבים, ברכישת קרקעות וכדומה, לבלי לנגוע בזכותם האנושית אף במשהו, לבלי לנשל את העובדים בפועל מאדמתם וכדומה, מוטב לנו, שהאדמה תעלה לנו פי שניים או שלושה או יותר מכפי שוויה, מוטב לנו לפייס את בעלי האדמה האמיתיים, את היושבים עליה ועובדים אותה – אם יש לנו צורך מיוחד באדמתם – בכל מיני פיוסים, העולים בקושי גדול ובעמל רב, כמו להמציא להם אדמה במקום אחר וכדומה, מאשר לנגוע נגיעה כל שהיא בזכותם. בשבילנו אין קצב למחיר האדמה; כמה שהיא תעלה, היא שווה לנו…".
נדמה לי שבציבוריות הישראלית כיום ניתן יהיה להגיע להסכמה רחבה מאוד סביב מה שגורדון מכנה "הזכות האנושית". כל אזרח ישראלי מחזיק בזכויות אישיות, ללא הבדל דת, גזע ומין. רוב אזרחי ישראל היהודים יסכימו כי לערביי ישראל מגיעות כל זכויות הפרט, אך אף לא זכות לאומית אחת. כפי שהיטיבה לבטא זאת ציפי לבני בעבר: ערבי ישראלי אשר ירצה לממש את שאיפותיו הלאומיות יוכל לעשות זאת במדינה הפלסטינית, אם וכאשר תקום.
במציאות העכשווית, ובניגוד למציאות שבה כותב גורדון, היהודים הם הרוב והערבים הם המיעוט. הדבר מטיל על כתפיה של מדינת ישראל לשמור את כל "הזכויות האנושיות" של אזרחיה – ערבים כיהודים.
פתרונות חלקיים
רמת האמון הנמוכה בין היהודים לערבים נובעת פעמים רבות ממעגל קסמים שאותו קשה מאוד לשבור: מצד אחד, ערביי ישראל דורשים שוויון זכויות, שאותו, לדידם, הם אינם מקבלים (ואין זה משנה אם המדינה מקצה לאזרח ערבי סכום גדול יותר משהיא מקצה לאזרח יהודי – התפיסה מנקודת המבט של הערבי, היא שקובעת את התנהגותו בפועל). מצד אחר, היהודים רואים בדרישה זו צביעות, לאור העובדה שהערבים אינם נדרשים לשוויון בחובות (מהשירות הצבאי ועד עמידה בחוקי מדינה, כמו תשלום מסים וחוקי בנייה – גם פה לא העובדות קובעות, אלא התפיסות). גורדון, לפחות בתחילת הדרך, אינו תובע הדדיות ביחסים בין היהודים לערבים:
"היחסים צריכים להיות תמיד, בכל האופנים, אנושיים, אפילו אם היחסים מצד שני אינם רצויים ביותר. ילמדו הם מאתנו, ולא אנחנו מהם".
תפיסתו של גורדון מעט נאיבית, אך ניתן להשלים איתה. ובכל מקרה, טוב להיזכר בפתרונות שהוא מציע כאשר הוא מגיע לרמה הפרקטית ושואל עצמו כיצד להתמודד עם העימות בין הקבוצות השונות:
"הדבר דורש סידור ועיון גדול ועמל רב. אולי יש לייסד לצורך זה ועד מיוחדת מאנשים ראויים לכך בכל המובנים, שתפקידה יהיה לסדר את כל העניינים והיחסים שבין היהודים והערבים".
אם כן, גם לגורדון לא ברור כיצד אפשר להיטיב את היחסים בין שתי קבוצות עוינות בבסיסן, וגם הוא בורח לפתרון העכשווי לכל בעיה שאין לה פתרון: הקמת ועדה. גורדון לא שמע כנראה על שלל הוועדות שהוקמו כאן להסדרת ההתיישבות הבדווית בנגב…
***
כאמור, כדי שמדינת ישראל תוכל להגדיר את יחסה למיעוטים, עליה להקדים ולהגדיר את זהותה העצמית, ובכלל זה את המשמעות המעשית של היותה מדינה יהודית בדרך לכינונה של חוקה יהודית-ציונית-דמוקרטית. את המטרה הזו אפשר להשיג באמצעות עיגון זהותה היהודית של המדינה בחוק יסוד מתאים, לצד פעילויות ארוכות טווח בשטח, כגון יישוב מסיבי של יהודים בנגב ובגליל. רק לאחר שהמדינה תקבע מהם ההיבטים הפרקטיים של היותה מדינת הלאום היהודי, ניתן יהיה לגזור מכך את יחסה הראוי של המדינה לבני הלאומים האחרים.
כך או כך – אין בכל אלו כדי לגרוע מזכויותיהם של ערביי ישראל. על המדינה להקפיד על איזון בין האקטיביזם הציוני-התיישבותי ובין השמירה על זכויותיהם הפרטיות של ערביי ישראל.
בסופו של דבר, אין צורך להירתע. המשימה אינה מסובכת כפי שהיא נשמעת; צריך פשוט לפעול בצורה עניינית ולא אינטרסנטית, כפי שהעיר כבר גורדון:
"על כל זה היה כדאי מאוד לדון באספותינו, הרבה יותר כדאי מאשר לעסוק בפוליטיקה".
[1] אהרון ברק, שופט בחברה דמוקרטית, 2004, עמ' 89
המאמר התפרסם לראשונה בגיליון 51 של כתב העת "דעות" – כחלק מתנועת 'נאמני תורה ועבודה'.
זהו מאמר אורח של עדי ארבל, ממייסדי "בית המדרש לציונות" ומנהל פרויקטים עבור המכון לאסטרטגיה ציונית. הדעות המובעות בו אינן מבטאות בהכרח את דעות הארגון.
