ביום הזיכרון, כולנו מרכינים ראש וזוכרים את כל הנופלים על הגנת המדינה. בכל יום זיכרון, עולה מחדש השאלה, שלא לומר הוויכוח, לגבי המחיר שאנו נאלצים לשלם עבור קיומנו במדינה זו. שאלה זו, מראה מצד אחד עד כמה ערך קדושת החיים הוא מרכזי בשיח הישראלי ובחיי העם היהודי. אך מצד שני שאלה זאת מראה כי הקשר הבלתי נפרד לכאורה בין עם ישראל לארץ-ישראל, בין קיומו של הפרט לבין שיבתו של העם בארצו איננו כה ברור. אי בהירות זאת מתקיימת במיוחד לנוכח המלחמות הקשות והמחיר הגבוה שהן גובות. ולכך נוספים גם האיומים חדשות לבקרים מצד מדינות ערב הקמות עלינו לכלותנו. כל אלו, מעלים את השאלה הקשה, שלפעמים אנחנו נשארים דוממים מולה, ומול הכאב הקשה של המשפחות השכולות: האם כל זה שווה את זה? האם המחיר הוא הכרחי? האם לא עדיף פשוט לקיים חיים נורמליים במקום אחר, במקום להמשיך ולהיאחז בחוזקה בחבל הארץ הקשה והדומם הזה?
לשאלה זו, קשה ככל שתהיה, חייבת להיות תשובה ברורה. השורה התחתונה צריכה להיות ברורה לנו בסופו של דבר, על אף כל הקשיים והלבטים. דווקא משום שתשובה ברורה שכזו מעניקה לנו את יכולת העמידה אל מול האתגרים הנדרשים לנו להגנה על ארצנו, מבית ומחוץ. ללא יכולת לענות באופן חד וברור על שאלה זו, קשה לקיים כאן חברה בת קיימא וצודקת לאורך זמן, שתדע להתמודד עם האתגרים העומדים מולה.
הקמת מדינת ישראל: טענות דתיות וחילוניות
הדרך לענות על שאלה זו, מתחילה לדעתי משאלה בסיסית וקודמת יותר: מה בעצם בנו לעשות כאן? בשביל מה הגענו לכאן בעצם? מתוך היכולת לענות על שאלה זו, נדע גם להשיב על השאלה הקודמת, ולדעת האם המחיר שווה את זה.
אז מה בעצם הסיפור? מדוע קמה מדינת ישראל? לשם מה? האם זהו מהלך הכרחי והגיוני, או שמא הזיה הרפתקנית הגובה מחיר כבד מאזרחי ישראל ושכניה? האם לא מדובר בשפיכות דמים מיותרת של עשרות שנים?
לכל אורך ההיסטוריה של מדינת ישראל, היו קולות מימין ומשמאל שענו באופן חיובי על השאלה הזו. לטענתם, מדינת ישראל היא פרוייקט מגלומני אסור, הנובע מקולוניאליזם כובש מצד אחד, או הכולל התעמרות ויציאה כנגד הציווי האלוהי של 'לא לעלות בחומה' מצד שני. מבחינתם של אלו, משני צידי המתרס, מדינת ישראל נולדה ומתקיימת בחטא, וכל ניסיון להמשיך ולקיים אותה כמדינת הלאום של העם היהודי לא רק שאינו אפשרי, אלא גם שאינו מוצדק מבחינה מוסרית או דתית.
לגבי הטענות הדתיות, קשה לתת תשובה שאינה יוצאת מתוך הלך המחשבה ההלכתי הדתי. ישנה משנה ציונית-דתית סדורה יחסית, אך גם היא אינה דומיננטית מספיק בתוך השיח הדתי, ואינה יכולה בהכרח להתמודד באופן מלא עם האתגר של שיבתנו בארץ. קברניטי הציונות הדתית נאחזים ברעיון קדושת ושלמות הארץ כבסיס דתי-מוסרי להתיישבותנו בארץ, תוך שהם מתבססים על טיעונים משיחיים של אתחלתא דגאולה ומצוות יישוב הארץ, מצווה ד' של הרמב"ן, שאינה מופיעה בקודקס ההלכה היהודית. בכל מקרה שלא יהיה, טיעונים אלו הם חסרי משמעות לציבור שאינו מחזיק בדיעות אלו, ולכן הוא לא יכול לספק הסבר וצידוק ממלכתי לקיומנו כאן.
לגבי הטענות ההומניסטיות החילוניות, המעמידות במרכז את חיי הפרט ואת המוסר האבסולוטי, קשה במבט ראשון לתת תשובה מספקת. אין כל דרך להכחיש כי ערך חיי האדם, והפרט במיוחד, הם הדבר החשוב ביותר, וכי אם נזנח ערך זה, אין כל ערך לקיומנו כאן. אך האם בגלל זה צריך לפרק את המפעל הציוני ולחסל סופית את מדינת ישראל כמדינתו הריבונית של העם היהודי?
התשובה שלי לכך היא חד משמעית לא. והיא נובעת מתוך הרעיונות המרכזיים העומדים בבסיס המחשבה הציונית. הציונות, כתנועה לאומית, ביקשה להקים בית לאומי לעם היהודי, בשביל לגאול אותו ממצוקתו הקיומית ולהעניק לו עצמאות פוליטית. בכך היא אינה שונה מאף תנועה לאומית אחרת. אך דווקא מתוך כך, זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל אינה יכולה להיות מוטלת בספק, משום שרק בארץ ישראל ישנה לישראל זכות אבות, המעניקה לו את הלגיטימציה להתיישב בארץ ולהקים את מדינתו הריבונית, גם אחרי 2000 שנות גלות. התיישבות בכל חבל ארץ אחר בעולם לא תהיה בעלת אותה זכות, משום שרק בארץ ישראל לעם היהודי יכולות להיות תביעות טריטוריאליות מוצדקות. זאת מאחר והעם היהודי לא התקיים כעם בשום מקום אחר מלבד ארץ-ישראל.
חברת מופת
עד כאן המרכיב הנורמטיבי-כללי של הציונות. אך בציונות, בשונה מכל תנועה לאומית אחרת, ישנו מרכיב נוסף, ייחודי, הקשור לייעוד שייעד עם ישראל לעצמו: יצירת חברת מופת, וקיומו של עם נבחר כאור לגויים. רעיון זה, מעורר תרעומת כביכול כלל שיהיה בשל יומרנותו, לא ניתן להתעלם משאיפתו המוסרית והצודקת. לאף עם אחר בהיסטוריה של המין האנושי לא נודע תפקיד כזה. כל עם ועם שאף להתקיים רק משום זכותו הטבעית וההיסטורית, אך לא מחזיק בשאיפה נוספת מעבר לכך. יחד עם זאת לעם היהודי שמור תפקיד מיוחד וייחודי בהיסטוריה האנושית.
מכאן, נשאלות שתי שאלות: האם השאיפה לקיומה של חברת מופת ואור לגויים היא מוצדקת באופן כללי, והאם יש לעשות זאת דווקא בארץ ישראל? האם צריך בכלל לקיים חברת מופת בעולם? האם השאיפה הזו היא בכלל במקום? והאם לא ניתן לקיים ולהגשים שאיפה זו במקום אחר? אחרי הכל, קיומנו כאן הוא קשה מנשוא, וגובה מחיר כבד, גם מאיתנו וגם משכנינו.
לגבי השאלה הראשונה, התשובה שלי היא חד משמעית כן. עולם ללא עם השואף לחברת מופת הוא עולם ירוד יותר מבחינה מוסרית, שבו כל עם, ואולי גם כל אדם, חושב בעיקר, אם לא רק על עצמו. בשביל לקיים את העולם כישות אחת, כרקמה אנושית אחת חיה, חייב להיות קיום לרעיון של אחדות וצדק אוניברסלי, המחזיקה בו לפחות קבוצה מסוימת, קטנה ככל שתהיה. מהיכרותי הדלה, לא נראה לי כי ישנה קבוצה מתאימה יותר לכך מאשר העם היהודי, עקב העובדה כי רעיון זה נטוע היטב בתוך המקורות הדתיים וההיסטוריים שלו, מהתנ"ך ועד הרמב"ם.
לגבי השאלה השנייה, התשובה כאן היא כבר מורכבת יותר. אך בשביל לענות עליה, צריך לבחון את הקשר בין קיום מוסרי של חברה לקיום טריטוריאלי שלה. לכאורה, בשביל לקיים חברת מופת, כל מה שצריך לעשות זה לנסח קוד מוסרי תקף וכולל ליחסים בין אדם לחברו, ולדבוק בו באופן מלא ושלם. אך האם כך הדבר? לדעתי, לא ניתן לנתק בין התנהגות מוסרית לבין הקשר היסטורי. אדם וחברה החיים במקום המנותק מהשורשים ההיסטוריים שלהם, יתקיימו בהכרח לדעתי במצב של תודעה מוסרית חלקית, משום שתחושת החובה המוסרית מבוססת בין היתר על הזיקה לטריטוריה, שמתוכה עולה גם תחושת הרצון והחובה לקיום של אחריות מוסרית בתוך טריטוריה זו. ללא אותו חיבור לטריטוריה, לא יכולה להתקיים באופן מלא תחושת החובה ההיסטורית, ומכאן גם תחושת החובה המוסרית. המוסר אינו מתנהל בעולם טרנצנדנטי מנותק מתוכן, אלא בתוך חברה בעלת תודעה, קשרים ומסורת מסוימים, וממנה גם נגזרים כללי המוסר שלה.
ההיסטוריה כמשל
עם שאינו יודע את עברו, כמו שכבר אמר לנו יגאל אלון, ההווה שלו דל ועתידו לוטה בערפל. במצב זה, לא רק כי לא תהיה ברורה הסיבה להמשך שהייתנו בארץ, אלא גם ואולי בעיקר לשם מה אנחנו נמצאים כאן. לא רק מדוע אנחנו נמצאים כאן, אלא גם בשביל מה? במצב כזה, מצד אחת תתערער תחושת צדקתנו ההיסטורית, ומצד שני חובתנו המוסרית. קיומנו בארץ יהפוך ללאומנות מנותקת חובה מוסרית מצד אחד, ומצד שני לאינרציה חסרת משמעות ותוכן אמיתיים. במצב כזה, הפרוייקט הציוני, ששואף כאמור לא רק לדאוג לעתידו של העם היהודי, אלא גם לעתידו של העולם כולו, יקרוס.
מכאן, שקיומנו בארץ אינו רק תולדה של זכות, אלא גם של חובה מוסרית. רק בארץ ישראל עם ישראל יכול באופן מלא לקיים את שאיפתו המוסרית לאחדות אוניברסאלית, שתביא באחרית הימים לשלום עולמי, כמו שמופיע בחזון נביאי ישראל. ללא ארץ ישראל, עם ישראל יאבד את תפקידו הייחודי כמעצב רעיון האחדות המוסרית בין כל הברואים, הנובע מתוך האמונה באחדות האלוהים. במצב כזה, העולם כולו ישא באחריות לתוצאות עתידו, וללא סיפור מכונן זה ספק אם יוכל העולם להיות צודק באמת.
מצד שני, כמובן שאחריות זו לגורל העולם מחייבת אותנו לא רק לשמור על צלם אנוש ואלוהים, אלא גם להנחיל אותו לכל שאר האומות. בשביל להיות אור לגויים, ראשית עלינו להיות אור לעצמנו, ולקיים בתוכנו חברת מופת צודקת, מוסרית ושפויה.
לדעתי, לסיכומו של דבר, לא ניתן לנתק בין זכות הקיום של עם ישראל בארצו, לבין עצם מחויבותו לקיומה של חברת מופת צודקת, שהיא הבסיס לחזון האור לגויים, לשמו בעצם באמת התכנסנו.
ביום הזיכרון, אנחנו מזכירים לעצמנו את הייעוד הזה שלקחנו על עצמנו, ועל כך שאכן לחייהם ולדמם של הנופלים יש ייעוד גבוה יותר, ושאכן דמם אינו נשפך לשווא. מתוך כך, אנחנו מזכירים לעצמנו את החובה לשמור על צדקת דרכנו ועל טוהר הנשק, שבלעדיו כל קיומו של המפעל הציוני, ומדינת ישראל בכלל, מוטל בספק ותלוי במקריות הקיום האנושי באזורנו, שהאירועים האחרונים מלמדים אותנו כי לא ניתן לסמוך עליו כבסיס להתנהלות. מדינת ישראל לא יכולה להיות מבוססת על ספקולציה בטחונית היכן יהיה ליהודים בטוח יותר לחיות, משום שהתשובה לכך אינה בהכרח ארץ ישראל, בוודאי שלא בימינו. התשובה, כאמור, חייבת להגיע ממקום מוסרי, המשלבת את ערך קדושת החיים עם זיכרון הנופלים.
במותם ציוו לנו את קדושת החיים. יהי זכרם ברוך.
