כן, אין כאן טעות, תארו לעצמכם שמדינת ישראל הוקמה ב…1968? מה היינו מעלים על ראש שמחתנו? את מה היינו חוגגים? אילו דברים כבירים נעשו ב40 שנה האחרונות בהתאם לחזונו של הרצל? האם ערכינו חזקו? האם המצב החברתי השתפר? האם הסולידאריות גברה? האם שדרת ההנהגה התעצמה? ומה עם מערכת החינוך? האם הציונות עדיין גאה כבעבר? אין ספק שישנם הצלחות ולא הכול שחור, די להזכיר את חוזי השלום שנחתמו, והייטק הישראלי.
אבל נדמה שאיפה שהוא עברנו את השיא, שהפעולות הגדולות מאחורינו, והיום אנו כמדינה די מדשדשים למול החזון הציוני. הפערים החברתיים הולכים וגדלים, תרבות הצריכה הינה חזות הכל, תוכניות הריאליטי הם הבון טון התרבותי – לא לשם כך התכנסנו.
הדגש החגיגי והפאתוסי הניתן ביום העצמאות לתקופת קום המדינה הוא חלק מניסיון להסיט את המבט לתקופה שאומרים שהיה בה שמח לפני שנולדנו, אך גם התחמקות מלהסתכל למציאות עמוק בעיניים שמא נשפיל מבטינו.
תפקיד יום העצמאות הצמוד ליום הזיכרון לחללי צה"ל מחייב לעשות סוג של חשבון נפש. יום העצמאות הוא יום ההולדת של המדינה ומגיל מסוים יום הולדת אינו רק כתר ועוגה אלא גם חשיבה על איפה היינו ואיפה נהיה בשנה הבאה.
בפרשת השבוע, "אמור", מופיעה מצוות ספירת העומר. זוהי תקופת השנה בה נופלים ימי השואה, הזיכרון ועצמאות. על רקע החקלאות הארץ ישראלית הספירה החלה בזמן קציר השעורים ונמשכה עד הנפת החיטים הלוא הם הביכורים הראשונים.
חז"ל בניגוד גמור למחאותיהם התקיפות של הצדוקים – האליטה התרבותית של ימי בית שני התעקשו שהפסוק המתאר את תחילת הספירה: "ממחרת השבת" (ויקרא כג,טז) מתכוון (בזמן שהוא מציע) למחרת החג הראשון של פסח ולא ליום שאחריו כחלק מקריאה פשוטה. הסיבה קשורה לכך שהיה חשוב להם להדגיש כי ספירת העומר קשורה באופן מובהק לחג הפסח הלוא הוא חג החירות ולא רק לקשר החקלאי שבין שעורים לחיטים.
ואכן בתקופת חז"ל חג השבועות הפך לחג מתן תורה, המרכזיות, בוודאי לאחר חורבן הבית, עברה מהנפת העומר שהופסקה לציון האירוע ש"במקרה" חל באותו זמן והוא קבלת התורה.
הקבלה האמיתית
ספירת העומר אם כך מקבלת משמעות אחרת ומיוחדת של חיבור שבין יציאה לחירות לבין קבלת התורה. האמירה בספירה הינה חריפה ביותר, מיד לאחר חג פסח המציין את היציאה לחירות, אין לנוח על זרי הדפנה ומיד יש להתחיל בספירה לקראת קבלת התורה – כלומר כינון חוקה של משפט צדק ויושר.
לתרגם את החוויה של "כי גרים הייתם בארץ מצרים" ל"ואהבת את הגר כמוך" (ע"פ ויקרא יט, לד)
המסר של ספירת העומר הינו: אין משמעות לחופש ללא יציקת תוכן מהותי לתוכו, כפי שבא לידי ביטוי באמירת חז"ל מפורסמת: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו,ב).
בהשראת רעיון זה נבין שגם ציון יום העצמאות לא יכול להסתפק בעצם היותנו עם חופשי בארצנו, אין לנו לנוח על זרי הדפנה ואנו אמורים לחשוב מהי המטרה הסופית? כלומר לאן אנו רוצים להגיע? מהו החזון?
לשם מה אנו מקריבים את מיטב בנינו כפי שזועק יום הזיכרון? מה המסר שלנו לעולם בעצם קיומינו כפי שעולה מיום השואה?
התשובה ברורה: אין לנו ארץ גדולה ורחבת ידיים, איננו מרובי אוכלוסין, גם לא עוצמה מדינית.
אבל; יש לנו מטען מוסרי גדול, עוצמה רוחנית, מסורת מפוארת של חוכמה ומסר ברור של כי מציון תצא תורה.
החזון שלנו הוא להביא את מדינת ישראל למצב של חברת מופת, שערכים כמו "ואהבת לרעך כמוך" וצדק ושוויון לכל אינם רק מליצות אלא מציאות אפשרית. עלינו לתת דוגמא לכל באי עולם איך יוצרים מיצוי זכויות ושוויון אמיתי בחינוך ובתעסוקה ומגורים. להוכיח לכל צוררינו במהלך הדורות שעל אף הכול אנו מתייחסים בכבוד לכל מיעוט וחלש בחברה ומה ששנוא עלינו איננו עושים לחברינו.
זוהי הציונות של היום. ביום העצמאות זה בזמן הפיכת הסטייק על האש נסתכל למדינה ב(כחול) לבן של העיניים ונקבל על עצמינו להפוך את עצמינו ואת הסובב אותנו לטובים יותר לקראת יום העצמאות בשנה הבאה.
הדעה התפרסמה לראשונה במדור יהדות – ואינט – 8.5.2011
