בדור הנוכחי נמוגה תודעת-האחדות, האמיתית או המעושה, שליוותה את המאבק לעצמאות ישראל ואת המהלכים לכינונה של החברה הישראלית. ייעודה של המדינה שהקמנו ודמותה של החברה שאנו מעצבים – נתונים במחלוקת קשה וכואבת. תהליכי ההפרטה שוחקים בהתמדה את הסולידאריות בין קבוצות בחברה ומאיימים על לכידותה. גם מלחמות ישראל ופעולות צה"ל שוב אינן זוכות בהכרח לקונצנזוס בקרבנו. כשאנו חוגגים את חגי-ישראל יחד עם עדות וקבוצות אחרות בעם היהודי, אנחנו מודעים יותר ויותר לפער הנִבְעֶה בין האורַח שבו כל אחת מהן מפרשת אל תוך חייה מושגי-ערך כתורה, חירות, התחדשות, תשובה וגאולה. הלשון היהודית המשותפת מחדדת את ההבדלים ומעמיקה את הפערים; הלשון הישראלית המשותפת מבטאת את התהומות הנפערים בין יהודים לערבים, עשירים לעניים, דתיים לחילוניים, אנשי-שלום להוזֵי משיח.
דווקא בתוך מציאות זו עלינו לזכור ולהזכיר, שלמרקם רב-גוני ורב-מימדי זה לא יהיה קיום, אם לא נשכיל לשמור על תודעת האחריות המשותפת, על הנכונות הקולקטיבית לצאת-חוּשים להגנת חיינו, מדינתנו, משטרנו הדמוקרטי וחברתנו המתחדשת. עדיין אנו נאבקים על עצמם קיומם של אלה. עדיין אנו מצווים ללמד ידינו מלחמה כדי שנוכל להיאבק למען כינון השלום. עדיין מצוּוה כל דור להיות נכון לסכן חייו למען קיומו של כל זה. עדיין נכונו לנו קרבנות.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה לא בא להשכיח – תחת מעטה של "אחדות" מזויפת – את אמיתוֹת-חיינו ואת המאבקים המפלגים אותנו. הוא אינו בא לשמש תחליף לחשבון-הנפש שחג-העצמאות צריך לעורר בנו. אדרבא, יום הזיכרון צריך להניח את התשתית למעשה חיוני זה. ביום זה אנחנו מצוּוים לעמוד יחדיו ולכבד את זכרם של אלה שנפלו ושנהרגו משום שהיו ישראלים, שמסרו נפשם על עצם קיומנו, שציוו לנו את החיים. עמידת-הזיכרון המשותפת, בלב אחד וכעם אחד, הושטת היד המנחמת למשפחות הנופלים וההרוגים, המאמץ להביט אל מעבר למחלוקות ולשסעים – הם הבסיס העמוק לחשבון-הנפש שלמחרתו של יום הזיכרון ושל כל יתר ימות השנה.
והרי זה עומק-משמעותו של דְברהּ של המסורת: יהי זכרם ברוך!
