חברים יקרים, גבירותי ורבותיי וחברי ארגון קידום מתמיד של השלום (Promoting Enduring Peace): אני רוצה להודות לכם מעומק ליבי על הכבוד הגדול שהענקתם לי, לחברי , לרב אשרמן ולכל עמיתינו בישראל – חברי "שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם". אנו גאים ונרגשים לקבל את הפרס היוקרתי הזה ולהצטרף לרשימה המכובדת מאוד של מקבלי הפרס בעבר.
הטקס מתרחש בתאריך משמעותי ביותר הן בלוח השנה האזרחי והן בלוח העברי. היום הוא אחד במאי, יום המסמל את הסולידריות עם העובדים והעמידה על זכויותיהם. אבל לפי הלוח העברי, היום הזה הוא גם ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה – יום הזיכרון השנתי לששה מיליון יהודים שנרצחו בשואה. אני דור שני לשואה – אבי הוא ניצול שואה, כל משפחתו נרצחה באושוויץ. ועל כן יום זה הוא משמעותי במיוחד בעבורי. קבלת הפרס השלום ע"ש מהטמה גנדי ביום זה הינה חוויה ייחודית ומרגשת באופן יוצא מן הכלל.
מהו הלקח שאני לוקח איתי מהעבר הטראגי הזה, כבן הדור השני לשואה? נדמה לי שהלקח החשוב ביותר שכולנו צריכים ללמוד מהשואה מסתכם במילים המפורסמות "לעולם לא עוד." אבל המשמעות של "לעולם לא עוד" הינה כפולה: אכן כן, בראש ובראשונה קיימת המשמעות שרוב היהודים, ובעיקר יהודים-ישראלים משמיעים: שהם לעולם לא יובלו עוד יהודים כצאן לטבח, מבלי יכולת להגן על עצמם. אכן כן, זהו לקח ראוי ונכון. וזאת הסיבה שבגינה הייתי גאה לשרת בצבא ההגנה לישראל כצנחן ולהמשיך לשרת ביחידה קרבית עד גיל 45 עת שוחררתי משירות המילואים. אבל לצד הלקח הפרטיקולרי הזה ישנו גם לקח אוניברסאלי שהוא לא פחות חשוב. המסקנה המשמעותית שנובעת מלקח זה, שלעולם לא יסבלו עוד אנשים, תהא לאומיותם ודתם אשר תהא, מרדיפה, השפלה, דיכוי, דה-הומניזציה ושלילת זכויותיהם הבסיסיות.
אל תבינו אותי לא נכון, אינני רומז בשום אופן שישנה השוואה כלשהי בין השואה ובין המצב השורר כיום בין ישראלים לפלסטינים במזרח התיכון. אבל מה שאני כן מציע, הוא שעלינו לזכור תמיד שאף אחד לא מחוסן מפני גזענות וקסנופוביה ועל כן אנו חייבים לעמוד כל הזמן על המשמר לבל ניפול חלילה, למלכודת הקטלנית של קנאות עיוורת ושנאה.
רגע הקמת שומרי משפט
זוהי הסיבה לכך שהרב דוד פורמן ז"ל, הוא האחד שבאמת צריך היה לעמוד כאן. בשנת 1988 פורמן החליט להקים את "משמרת רבנית לזכויות האדם" – Rabbinic Human Rights Watch שנודעה אחר כך כ"שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם". למרבה הצער, דוד הלך לעולמו בדיוק לפני שנה, וכך נפל בחלקי, כמייסד עמית של הארגון וכמנהלו הראשון לעמוד בענווה לפניכם כאן היום.
הרשו לי לומר כמה מילים על הימים הראשונים של "שומרי משפט": 1988, השנה בה נוסד ארגוננו, הייתה השנה בה התחוללה האינתיפאדה הראשונה – ההתקוממות הפלסטינית בשטחים הכבושים. בשבילי הייתה זו שנה משמעותית ביותר. ראשית, הייתה זו השנה שבה הוסמכתי לרבנות כישראלי וכצבר הראשון שסיים את בית המדרש הקונסרבטיבי בירושלים. אבל בנוסף, הייתה זו גם שנה שבה נקראתי לשירות מילואים פעיל של קרוב לשישים יום במחנה הפליטים חאן-יונס ברצועת עזה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ראיתי מקרוב את תנאי החיים במחנות הפליטים ברצועה ובשבילי זו הייתה חוויה פוקחת עיניים. בשירות הסדיר שלי כחייל בגדוד הנח"ל המוצנח יצא לי להיות פעמים רבות בגדה וברצועה אבל תמיד הדברים התנהלו בתוך מחנות צבא סגורים ובנסיעה לאורך כבישים ראשיים. רק במהלך האינתיפאדה כשהיינו צריכים לרדוף אחר ילדים קטנים מיידי אבנים לתוך הסמטאות הצרות של מחנה הפליטים ומשם פנימה אל תוך הבתים העלובים שבהם התגוררו. ברגעים אלו התאפשר לי לראות את המציאות כהווייתה ולקבל פרספקטיבה אחרת. כשחזרתי, הרגשתי שאני חייב לעשות משהו כיהודי, כרב, על מנת לנסות לשנות דברים, להראות את הדאגה לזכויות אדם ולקדושת חיי אדם מפרספקטיבה יהודית דתית.
1988 הייתה גם שנה שבה התעוררה מחדש המחלוקת הגדולה בדבר תוקפם של הגיורים הלא אורתודוקסיים במדינת ישראל, מחלוקת פוליטית שזכתה לכינוי "שאלת מיהו יהודי ?" לדוד פורמן כרב רפורמי, לי, כרב קונסרבטיבי וגם לעמיתינו האורתודוקסים: הרב דוד רוזן, או הרב מקס ורשבסקי ז"ל, הייתה זו ללא ספק שאלה חשובה מאין כמוה, אבל עם כל חשיבותה, סברנו אז שישנה שאלה שהיא אף חשובה ממנה וזוהי השאלה לא "מיהו יהודי?" אלא "מהו יהודי?" וכיצד עליו להתנהג?
פרשת קדושים
חברים יקרים, אתמול קראנו בבית הכנסת את פרשת קדושים מספר "ויקרא" פרק י"ט: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". בפרשה זו אנו מוצאים בין השאר את המילים המפורסמות: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". אבל לא רק זה. באותה פרשה אנו גם קוראים: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. פעם אחר פעם מזכירה לנו התורה לא להונות את הגר ולא לדכאו: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". "וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". אנו, שסבלנו 2000 שנים של רדיפות והשפלות, שלילת כבודנו ושלילת זכויותינו הבסיסיות ביותר, צריכים להיות רגישים יותר מכל עם אחר לסבלם של אחרים. מה היא התמצית של היהדות? – כשהלל הזקן, במאה הראשונה לספירה, התבקש לסכם את התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת הוא אמר: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך." במילים אחרות התנהג אל אחרים בדרך בה היית רוצה שהם ינהגו כלפיך. זהו המסר של "שומרי משפט". כל בן אדם באשר הוא, נברא בצלם אלוהים ואנו חייבים לכבד את הצלם הזה ולנסות לראות את ה' בפניו של שכננו וחברנו – בפניו של האחר.
כיצד נקדם שלום בר קיימא? על ידי כך שננסה לראות כל אדם כבן משפחה, כאח או אחות, על ידי כך שנלך בעקבותיו של אבינו המשותף אברהם שהיה המודל לצדק ולמשפט ולרדיפת שלום. ספר "בראשית" מספר לנו: "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט… וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". שני ערכים מתנגשים כאן אהבת הארץ – הארץ שהובטחה לאברהם – לא ללוט מן הצד האחד, ורדיפת השלום מן הצד האחר. למען השלום מוכן אברהם אפילו לוותר על חלקים מהארץ שהובטחה לו ולזרעו.
לפני שאני מציג בפניכם את חברי ועמיתי הרב אריק אשרמן, הרשו לי לסיים בקטע מתוך שיר נפלא שכתב המשורר יהודה עמיחי שנקרא "תיירים": "פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקדת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". אבל הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו." אני מתפלל ומייחל ליום שבו נכיר כולנו שהאדם שקנה פירות וירקות לביתו חשוב יותר מכל קשת רומית, שחיי אדם חשובים יותר משיש ומאבן, מהיכלות ומקדשים ושהאדם חשוב יותר מהאדמה. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
הרב אהוד בנדל
