פרשת "אֱמֹר": מקור המניין ›

"וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כ"ב, ל"ב). נראה שמילים אלו משלימות שני מעגלים המסתובבים סביב השורש ק.ד.ש בכל הצורות שלו (שם עצם, פועל ושם תואר) – המעגל החיצוני הוא של כל ישראל, והמעגל הפנימי הוא של הכהנים. רבות נכתב על השוני בין התפיסה הקתולית הקלאסית של 'קדושה' שמושגת מחוץ לזרם המרכזי של חיים חברתיים ע"י הסתגרות במנזרים, בניגוד לתפיסה היהודית של קדושה שחייבים להשיג אותה במסגרת הקמת משפחה, גידול ילדים ופעילות  קהילתית.

אני מבקש להתמקד בדרך בה הרבנים משתמשים בארבע מילים אלו בכדי ליצור מושג חשוב במסורת שלנו: המושג של 'מנין'– עשרה מבוגרים הנדרשים, לפי מסורת חז"ל, לכל דבר שבקדושה. מי מבין ארבעת המילים הללו היווה את האסמכתא המדרשית, או הוכחה כתובה למנין?

 

בתוך שני מובנים

למרבית הפלא משתמשים במילה 'בתוך' בשני מדרשים המגיעים לאותה מסקנה: אחד בתלמוד הבבלי  ואחד בתלמוד הירושלמי. שני המדרשים משתמשים בגזירה שווה אך התלמוד הבבלי (ברכות כא, ב', מגילה כג, ב') משתמש במילים 'מתוך העדה' שבספר במדבר ט"ז ואומר שהמילה 'תוך' מתייחסת לקהילה של לפחות עשרה מכיוון שהמילה 'עדה' רומזת לעשרה אנשים בהקשר אחר בספר במדבר. והתלמוד הירושלמי משתמש במילה 'בתוך' שבספר בראשית (מ"ב, ה'). בני ישראל (עשרה האחים, לא כולל יוסף ובנימין) היו בתוך אלו שבאו (למצרים לשבור שבר).

אני מעדיף את גרסת התלמוד הירושלמי מכמה סיבות:

א. השימוש בגזירה שווה יותר מדויק בגרסה של התלמוד הירושלמי: בדיוק אותה מילה, בעוד שבבלי המילה היא 'בתוך' ו'מתוך' – איננה גזירה שווה מדויקת.

ב. הגזירה השווה במדרש בירושלמי עומדת בפני עצמה, בעוד שבבלי היא תלויה במדרש נוסף המוכיח ש'עדה' היא קבוצה של עשרה אנשים.

יתר על כן, ההקשר של כל אחת משתי הגרסאות של מדרש המילה 'עדה' שונה: בספר במדבר היא שלילית: ה'עדה' היא קהילה 'רעה' של מוציאי דיבת הארץ, ובספר בראשית היא חיובית: עשרת בני ישראל הבאים לבירת מצרים דרך עשרה שערים שונים, בניסיון לאתר את אחיהם יוסף ולשחרר אותו מעבדות. זאת אומרת שהאחים של יוסף כבר החלו את מסע החרטה וההתפייסות שלהם.

 

מניין: ספֵירה עליונה
בספרות חז"ל הקדומה המילה 'מניין' היא בעצם 'ספירה' ובהדרגה מילה זאת הגיעה למשמעות של קְווֹרוּם, כלומר במשמעות של עשרה מבוגרים הדרושים לכל עניין שבקדושה וכל שלושת אלו חייבים במניין:

• לאמירת 'קדיש' – תפילה המהללת את שם אלוהים
• לברכת 'קדושה' – הברכה השלישית בתפילת העמידה כשנאמרת בציבור
• לעריכת קידושין – טקס האירוסין, וקריאת התורה

התפיסה של ה'מניין' עדיין בהתהוות! יחד עם זאת, ברוב הקהילות הקונסרבטיביות והמסורתיות בעולם כיום גם נשים נמנות בתוך המניין, אך רק לפני דור אחד זה נחשב רעיון מהפכני ואפילו מסוכן. לפני שלושים שנה אמרו לי חברים טובים, מודרניים בעלי מחשבה ליברלית, שברגע שנתחיל למנות נשים במניין יפסיקו הגברים להגיע לבית הכנסת. חברים אלו חשבו שהגברים יאמרו לנשותיהם: "היה לי שבוע קשה בעבודה… אני רוצה להישאר לנוח בבית, לכי את לבית הכנסת להשלים מניין במקומי…"

לא פחות חשוב מאשר למנות נשים במניין הוא המהות של התפיסה הזו: קדושה לא מושגת דרך ניסיון היחיד להיפגש עם אלוהים, אלא דווקא דרך המאבק הקהילתי לאחריות משותפת לרווחה הפיזית והרוחנית של חברי הקהילה. תפיסה יהודית זו פועלת נגד הערך של גאולת היחיד. בנוסף, היהדות פועלת נגד שימת הדגש בחברה המערבית המודרנית על רצון היחיד להגיע לשלמות. משום שאינדיבידואליזם שכזה לא מתחשב במחיר החברתי שיש לשלם כדי לקדם את הכישרונות, ה'קריירה' וזכויות היתר של היחיד.

תפילה בתוך העם

בספר תהילים (צ"ב, י"ג) משווים את הצדיק לשני עצים: "צַדִּיק, כַּתָּמָר יִפְרָח; כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה." רבי דב בער ממזריץ' אמר שפסוק זה רומז לשני סוגים של צדיקים: האחד שמתערב בתוך העם והוא דומה לתמר שהוא בערך באותו הגובה של רוב עצי הפרי וגדל במישור. הסוג השני הוא זה המקדיש את חייו ללימוד, עיון ותפילה. אדם זה דומה לארז: גבוה הרבה יותר מעצים אחרים וגדל על הרים במקומות בהם עצים אחרים אינם יכולים לגדול – התמר מיצר פרי מתוק שאפשר לאכול אותו ולארז אין פרי בכלל.

מושג המניין בימינו מתייחס בעיקר לתפילה בציבור. מצד אחד כאשר רבי עקיבא התפלל ביחידות היה מתפלל בהתלהבות ובאדיקות, לעומת זאת כאשר התפלל בציבור מיהר וקיצר את התפילה. הגאון מוילנה כתב בצוואתו המוסרית שיותר טוב להתפלל בבית מכיוון שבבית הכנסת אדם איננו יכול להימנע משיחות בטלות ומרכילות של מתפללים אחרים. ולמרות זאת, היהדות הנורמטיבית מעדיפה את התפילה בציבור על פני התפילה בבית, ומי שאיננו עושה מאמץ להצטרף למניין קרוב, נקרא "שכן רע" (תלמוד ברכות ח, א'). חכמים אחרים טענו שמקום בו מתאסף מניין לתפילה יש נוכחות אלוהים, אחרים אפילו הרחיקו לכת וטענו שאלוהים שומע רק את התפילות בציבור (תלמוד ברכות ו', א'). לכולנו, כיהודים מבוגרים, יש גם מחויבות וגם זכות ליצור מניין – קהילה בה דאגות ותקוות אישיות נשזרות לסולם אחד אשר עליו עולות תפילותינו לשמים.

שבת שלום,

הרב גיל נתיב

 

• עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם