רוח חמימה צובעת גבעולים בזהב. ניחוח טרם-קיץ מעורר בי זיכרונות ילדות של שדה שלף, חולצת שבועות לבנה ותהלוכת ביכורים מקושטת טנא. ים-תיכוניות רכה שלפני החום המהביל, חסר החמלה.
שבועות הוא חג של מגילת רות, של אחווה וחסד בין שתי נשים – נעמי ורות; סיפור על תושייה נשית שבאה ממקום לא כוחני אך נחוש. נעמי החמוֹת ורות הכלה נותרו אלמנות אך הן אינן לבד, שתיהן תומכות ומחזקות זו את זו. אמנם היעד הנכסף הוא למצוא לרות בעל חדש (שלבסוף נמצא בדמותו של בועז) אך ברור כי לב הסיפור הוא בדרך התנהלותן של שתי הנשים. המגילה מביאה ניחוח של שפה אחרת מזו שאנו רגילים בעולם הגברי הכוחני והנצחני. שפה זו חסרה לי מאד כעת.
אף שהימים שלפני שבועות הם ימי חסד והתרגשות טובה, בכל זאת אינני יכול להשתחרר ממועקה נמשכת. מועקה זאת מטביעה בי תחושה שהדברים אינם מתנהלים בכיוון הנכון. אנחנו מוּבַלים, בגֶו-זקוף ובזחיחות דעת, בדרך ללא מוצא שסופה התנגשות. האם זו הדבקוּת בסיסמאות שדופות וחסרות מעוף, מול סערה שמתחוללת לנגד עינינו המשתאות? או שמא זו מצוקה פרטית מול גל עכור ומתעצם של פונדמנטליזם דתי ולאומני, שמגיע מכל כיוון אפשרי, ומאיים לפגוע בערכַים המקודשים לי? אינני יודע.
מה שנראה בבירור, שהשפה היהירה השגורה במקומותינו: "אני צודק", "אני חזק", "אני נדיב אך תובעני", "יתנו יקבלו…", "אין עם מי לדבר…"- מובילה לעימות חזיתי בין קבוצות שונות כגון: יהודים לערבים, דתיים לחילונים, עניים מול עשירים וכואבים מול זחוחים. במקום להרחיק את המבט אל החיים שמעֶבר למועד הבחירות הקרוב, מתרכזים מנהיגינו הדגולים בשאלה הכל כך חשובה "(ל)מי יותר גדול?", ו- "מי יצא גבר?" וכמובן שאסור "לצאת פראיירים". התחושה היא שגם אם העימות "המזוין" בינינו-לבינם לא יתרחש מיד, בהאבקות-הסוֹמוֹ (הסוּמִים) המטורללת הזו אנחנו נשחקים.
שפה נשית כאלטרנטיבה
האם ההתנגשות היא בלתי נמנעת? כך זה נראה, כל זמן שהשפה הכוחנית של מנצחים (לשעה) ומפסידים (כולם) היא השלטת. האם תתכן שפה אחרת, אלטרנטיבית, שתוציא אותנו ממסלול ההתרסקות? ייתכן. עוד לא ניסינו את השפה הנשית – את שפתן של נעמי ורות. זאת שפה אחרת, פחות קולנית ויותר צבעונית – מכירה בכך שהעולם אינו מתחלק לטובים ורעים; שפה יותר מקשיבה ופחות מצהירה; יותר משתפת ופחות היררכית; היא פלורליסטית מטבעה ואיננה תובעת אמת אחת (שלי); בשפה הנשית אידיאולוגיות גדולות ופרינציפים לא משחקים תפקיד מרכזי; יש בה תקוות ומותר בה לחלום אך מה שבאמת חשוב – אלו הם החיים כאן ועכשיו.
אודה מיד, לצערי אינני דובר רהוט את השפה הנשית, ועלי להתאמץ ללומדה כמו שפה זרה, ולתרגל. הדקדוק לא פשוט, יש הרבה יותר משפטי שאלה-תהייה, ופחות סימני קריאה; המילים רכות יותר (אך לא פחות משמעותיות) והאינטונאציה מתנגנת אחרת. וכמו כל שפה חדשה היא פותחת בפני עולמות חדשים. ועוד חשוב לומר, השפה הנשית איננה שפה של נשים בהכרח. יש לא מעט נשים שמדברות "גברית", ויש גברים שחשים בנוח לדבר "נשית" (גם אם אולי לא יודו בכך). והכי טוב (מושג גברי בעליל), לשלב נכון בין שתי השפות וליהנות מעולם עשיר של גם-וגם.
תארו לעצמכם כי השפה הנשית, ברוח מגילת רות, היתה נשמעת בסכסוך הישראלי פלסטיני: במקום להתווכח למי שייכת הארץ הזאת ומי יותר צודק, היו הצדדים לסכסוך מסכימים שכל צד יהיה רשאי לחלום כרצונו (אפילו לחלום חלומות מבהילים כמו – "ארץ ישראל השלמה" או "פלסטין הגדולה"), ואח"כ היו מתיישבים עם כוס תה או קפה ואומרים: "לאחר שהותרנו את האידיאולוגיות הגדולות במקום היאה להן (בתפילות ובכיסופים), כעת בואו נחשוב ביחד כיצד לחיות את החיים שלנו הממשיים כאן". נראה לי שלוּ זו היתה השפה היינו כבר נמצאים במקום טוב יותר.
"רות בשדה בעז", ציור מאת Julius Schnorr von Carolsfeld משנת 1828 cc:wikipedia
להפוך את הסדר
ומעניין לעניין, בפרשת השבוע – פרשת נָשׂא, מובאת "פרשת סוטה" שעניינה בקנאת איש שחושד באשתו שהיא בוגדת בו עם גבר אחר, אך אין לו הוכחה שבגדה בו ממש. הסיפור מתאר משבר זוגי, משבר אמון קשה של איש באשתו. התורה איננה מורה על פנייה לייעוץ זוגי, ובמקום זאת מציעה לערוך מבחן בעל אלמנטים מיסטיים (מעין 'פוליגרף') שיקבע מיהו הצודק. ברור כי האופן שבו מתמודדת התורה עם המשבר הזוגי הוא בלתי שוויוני בעליל: האיש חושד באשתו, ועל האישה הנטל להוכיח את חפותה; מיותר לציין שלא קיים הסדר הפוך במקרה שהאישה חושדת באישהּ (שהרי האישה קניין בעלה ולא ההיפך); ההליך כולו מנוהל ע"י כהן זכר (בעצם, כמו בבתי הדין הרבניים היום) ומתאר סצנה מאד מבזה של האישה. הדרך המוצעת בפרשה להתמודדות עם קנאת האיש באשתו גם איננה מביאה בחשבון את היום שאחרי. הפרשה אינה טרודה בשאלה כיצד יוכלו בני הזוג להמשיך ולחיות ביחד לאחר החוויה המשפילה שחוותה האישה.
קריאת הפרשה כפשוטה, מותירה טעם מר של חד-צדדיות. ההליך המתואר מכוון לענות על צרכי הגברים (הקנאים שבינינו) תוך התעלמות ממקומה של האישה, מצוקותיה ורצונותיה. מותר להניח כי לו "פרשת סוטה" היתה נכתבת, או לפחות מתפרשת, ברוח מגילת רות, ומתחשבת גם באישה ובכבודה, כי אז דרך ההתמודדות עם המשבר הזוגי היתה אחרת לחלוטין. פרשה אחרת שכזאת היתה בודאי מטפלת בתחושת הרכושנות (הבעלות) ההרסנית, ובמקומה הדגש היה מושם על שיפור התקשורת ועל דרכים שבהן ניתן לצעוד (ביחד או לחוד) בכדי לצאת מחוזקים מן המשבר.
רות ונעמי התמודדו עם האסון שפקדן במחשבה פרקטית ואופטימית שהוכיחה את עצמה. אולי גם לנו כדאי לנסות? מה כבר יש להפסיד.
חג שמח.
כול כך אקטואלי בימים אילו.
ניצנים של דיבור נשי איכותי באוויר
כתבת נפלא!
מי ייתן!!!