בשבוע שעבר השתתפתי בכנס שנקרא "יוזמת שיח" שנערך ב"איזבלה פרידמן”, קונטיקט, ארה"ב. אל הכנס הוזמנו ארגונים ואנשים העוסקים בזכויות חברתיות וסביבתיות מארה"ב, ישראל ואירופה. השתתפו בכנס כ- 120 אנשים, 40% מישראל, 40% מארה"ב ו- 20% מאירופה. המשלחת מישראל הייתה גדולה ומגוונת, חלק גדול מהאנשים הכרתי מפעילותי במסגרת "שומרי משפט: רבנים למען זכויות אדם". הכנס היה מרתק, ערבוב בין כנס מקצועי לתנועת נוער. היו הרצאות מרתקות, ודיונים חשובים בנושאי זכויות אדם במקומות שונים בעולם, וגם טיולים בסביבה (היפיפיה) של הכנס, מדורה משותפת במוצ"ש ועוד.
אחת החוויות המרתקות בכנס היה הדיון על ישראל. הדיון היה מגוון, מחד היה בו את הקושי של פעילים בארץ ובחו"ל להעביר ביקורת על ישראל ולהשאר "אוהבי ישראל". בעיניי העולם סביבם. מאידך היו בו קולות של אנשים שמתקשים להעביר או לשמוע ביקורת על ישראל.
הדיון הזה היה קשה, אבל היכולת של אוסף רב של אנשים לנהל את הדיון הזה באופן מכובד, בתוך שבת גרמה לי להיות אופטימית. לכל אחד מהנוכחים היו דברים בדיון שהיו קשים לשמיעה, ולכל אחד מאיתנו היו דברים אחרים שהיו קשים לו. הדיון הזה גרם לי לחשוב שיכול להיות שמערכת היחסים בין היהודים בישראל לתפוצות מתחילה להתבגר ויש סיכוי להגיע למקומות טובים.
הכנס כולו היה עוצמתי ומרתק, ראיתי כמה משותף יש בינינו וגם את מה שמפריד. החלק המשותף הוא שיצר את העוצמה שהורגשה בכנס. פעמים רבות כפעילי זכויות אדם, או כפעילים חברתיים אנו חשים חלשים, אבל בכינוס הזה הייתה הרגשה של שיתוף וכתוצאה ממנו הייתה תחושה של עוצמה, של כוח, של יכולת לעשות ולשנות.
כל המאפיינים השונים של שיחה ותקשורת אנושית היו בכנס הזה, שוחחנו, דיברנו, החלפנו דיעות, היו קטעי הגות, התפללנו יחד, שרנו יחד, היו רגעים של התרוממות נפש, והיו רגעים קשים.
אני כבר עובדת על פיתוח שיתופי פעולה שהתחילו בכנס, והתהליך של השיחה שהתחיל בשיח ימשיך ויהיו לו השפעות חיוביות רבות. אני מתפללת שנוכל לשאת בקרבנו את תחושת העוצמה הזו לפעילות שלנו, עד לשיחה הבאה.
