מי מסב אתנו לסדר?
אלוהינו ואלוהי קדמונינו, (אבותינו, אבותינו ואמותינו) אנו מסובים סביב שולחן זה כבני ובנות חורין. בזוכרנו את השנים הארוכות בהן סבלנו מדיכוי, אנו נשבעים כי לעולם לא נהפוך למדכאים בעצמנו. אולם, אם נהיה כנים/ות עם עצמנו, אנו יודעים/ות שהדבר לא כל כך מדויק. שכן, אולי נופיע, כפרעה בסיפורי השחרור של עמים אחרים, ואף בקרב השכבות המוחלשות בקרב עמנו. שכבות אלו עדיין מרגישים/ות שהם/ן חיים כעבדים במצרים.
כל אדם שמרגיש מאוים (כמו פרעה בסיפור יציאת מצרים) יכול להגיב בפעולה אלימה של דיכוי. לפעמים אנו מאוימים/ות באמת, ולפעמים האמונה ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" גורמת לנו לראות את האחרים/ות כשונאינו. אנו משלמים מחיר כבד על הטעות הזאת. ההתנסות ההיסטורית שלנו בתור קורבן אינה מאפשרת לנו לראות שאנו גם מדוכאים וגם מדכאים בו זמנית. אם נרצה בחג החירות הקרוב להשתחרר כבני חורין, נצטרך לגרש את "פרעה" מלבנו. נבקש לחדש את התחייבותנו לכבד את צלם האלוקים בכל אדם. בקוראינו את סיפור המיילדות, אנחנו יודעים כי זרעי הגאולה ניטעים בהתנגדותנו לצו פרעה.
הלילה הזה אנו משאירים מקום ליד השולחן עבור קורבנות דיכוי. אנו מחדשים את התחייבותנו לזכות בחירותם ובכך להבטיח את חירותנו. אנו זוכרים את ההתקפה על הדמוקרטיה הישראלית. למרות שלא מחינו כאשר תקפו את בתי המשפט והשופטים/ות, ולא מחינו כי אנו לא שופטים/ות וברור כי השופטים/ות הם/ן אליטה שאינה מייצגת את העם וערכים יהודיים. כשתקפו את ערביי ישראל בטענה כי "אין אזרחות בלי נאמנות," לא מחינו כי אנחנו לא ערבים/ות. אחרי כך תקפו את ארגוני השלום, ולא מחינו כי "זה פוליטיקה." אחר כך תקפו את ארגוני זכויות האדם ולא מחינו כי ארגוני זכויות האדם דרשו חקירה עצמאית ישראלית על מלחמת עזה. וארגונים אלו לכאורה משתתפים פעולה עם ה"אויב". לשמחתי בעזרת הקהילה היהודית בחו"ל כמה מהצעות החוק המבישות הובסו או רוקנו מתוכן, אבל כמה מהם התקבלו ועשרות עדיין ממתינות לאישור.
כאשר הלילה אנו פותחים את הדלת לאליהו, מי ימתין לנו?
דיירי הדיור הציבורי. כ-50,000 ישראלים כלולים ברשימות המתנה לדיור ציבורי. האיום של פינוי מאיים לקרוע את רשת הביטחון החברתית האחרונה. משפחת זוהר מבית שאן חייתה ללא קורת גג במשך חודשים רבים לאחר פינוי אלים מביתם. משפחת מסקני חיו שש שנים בתנאי סבל של מים מטפטפים בתוך ארון החשמל ואחרים חיו ללא תיקונים בסיסיים נדרשים. חברת הדיור הציבורי התעלמה מדרישתם. המצרים האמינו שהעליונות שלהם מאפשרת להתייחס ליהודים בכל דרך בה רצו (עפ"י רש"ר הירש). בדומה גורמים רשמיים של עמידר וחברות אחרות של הדיור הציבורי מרגישים חופשי להתעלם מזכויות הדיור או ליצור חיובים כספיים שהם עצמם אינם יכולים להסביר.
כשאנו שרים "אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב", אנו יודעים/ות כי הן בית המקדש והן הבית הלאומי לא יוכלו להיבנות במידה ונמשיך להקשיח את ליבנו. אסור לנו להמשיך להתאכזר לאוכלוסיות אחרות.
אנו מצהירים/ות בתחילת הסדר: "כל דצריך ייתי ויפסח". אנו חוגגים/ות את ליל הסדר בבתים הבטוחים שלנו, ומחייבים/ות את עצמנו הלילה הזה לדאוג שבשנה הקרובה הבית הלאומי שלנו ישען על יסודות הצדק.
תושבי מזרח ירושלים כגון משפחות ע'ווי, הנון ואל-קורד משכונת שייך ג'ארח עדיין חסרות בית. בית המשפט הישראלי הורה שכל תושבי אום אל-הארון יגורשו. משפחות נוספות נמצאות בעיצומו של הליך משפטי. הגירוש יהיה "חוקי" כיוון שהבתים היו לפני שנת 1948 בבעלות יהודית, למרות שאף בית משפט לא יאפשר לאותן המשפחות לחזור לבתיהן שהיו בבעלותן לפני 1948. בעיסאוויה, במקום לאשר תוכניות קיימות להקלת מצוקת הדיור, אושרה תוכנית חדשה עבור "פארק לאומי". בסילוואן, המשטרה יורה באופן קבוע רימוני גז על מתפללי תפילת יום שישי. הדבר מתרחש קרוב לאוהל מחאה בשל האיום להריסת 86 בתים בכדי לפנות מקום עבור פארק ארכיאולוגי. בעקבות המתח העולה, מאות ילדים נעצרו ללא אבחנה. אנו זוכרים כי גם כאשר מטרת בני ישראל הייתה צודקת, הם צוו להישאר בבתיהם, בעת שמלאך המוות פסח לעבר בתי המצרים. הסיבה לכך פשוטה ביותר: הקשר עם האלימות משחית. גם אלו שהצדק עומד לצדם, וגם אלו שלא – האלימות הגואה במזרח ירושלים מאיימת לקבור את כולנו יחדיו.
"ארמי אבד אבי וירד מצרימה" הלילה הזה אנו זוכרים כי לכולם יש זכות לבית חם.
בתקופה האחרונה גברו ההתנכלויות לכפרים הגובלים בהתנחלויות והמאחזים באזור שכם. בחודש זה, איברהים מכפר פרעתא גילה 143 עצי זית נוספים כרותים ליד המאחז חוות גלעד, וקרוואן חדש נח על אדמתו. כל זאת לאחר שב-15 באוקטובר הוא היה מעוכב והונח ללא מים במשך שעות בשמש כיוון שביקש מהחיילים להפסיק את התנכלות המתנחלים אשר הבעירו מאות עצים למול עיניו. על יד התנחלויות הר ברכה ויצהר מציתים ושולחים אש בשדות ובעצים, כדי לזרוע פחד בכפרי הסביבה. הצבא, בניסיונו הלגיטימי לתפוס את מבצעי הרצח הנתעב של משפחת פוגל, חצה קו אדום שבין חקירה לגיטימית לענישה קולקטיבית בכפר עוורתא. נשים נקרעו מילדיהן באמצע הלילה, בזמן שהצבא השאיר הרס בבתים.
הלילה הזה, נזכר "שהיא שעמדה לאבותינו ולנו" ניצבת גם להגנתם/ן של כל המדוכאים/ות. אנו מחויבים/ות בשנית להיות השותפים של אלוקים, כדי להגן , לנטוע ולהחזיר לעץ הזית את מקומו כסמל השלום.
"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'… על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים…" (דברים כ"ג:ד') הפליטים מסודן, אותם אלו שברחו מהטבח הנורא בדארפור לא הצליחו להקלט במצרים והגיעו לגבולותינו. בליבם/ן תקווה למצוא מקלט בין אלו שידעו תכופות את מצוקת מסורבי המקלט (זכרו למשל את התדפקות היהודים על מדינות אירופה עם עליית הפאשיזם). עם זאת, הם הושבו ריקם מול גבולות סגורים. בעלי המזל עברו את הגבול ונאסרו לחודשים ארוכים, חלק מהם שוחררו לבסוף. סמואל (שם בדוי), ראה רבים ממשפחתו נרצחים בדרום סודאן, ונכלא בעצמו. נס על חייו, והפך מתורגמן במצרים. חייו היו שוב בסכנה, משום שהמצרים חשבו שהוא "יודע יותר מדי". כיום, לאחר שהות בכלא הישראלי, הוא מסייע לפליטים אחרים. בפתחנו את דלתותינו ל"כל דכפין", אנחנו זוכרים את הדלתות הרבות שנסגרו בפנינו במשך שנים ארוכות של רדיפות וסבל. פתיחת דלתותינו בליל הסדר מזכירה לנו לפתוח גם את לבנו וגם את גבולותינו.
הכפר אל עראקיב שנהרס כבר 22 פעם. אותו כפר שקק"ל סוגרת בחורשות שננטעות בימים אלה. אף-על-פי שבית המשפט עדיין לא קיבל את החלטתו הסופית לגבי זהות הבעלים של הקרקע. בית קברות העתיק של הכפר הבדואי "הבלתי מוכר" בנגב מציג עדות שקטה של מי שחי על האדמות הללו במשך דורות. כמי שפותחים את הדלת הלילה הזה כזיכרון לדורות רבים שחיו בפחד ממי אשר ממתין בחוץ, ליבנו עם אלה הגרים באֵימה מפני הדחפורים אשר יכולים לבוא שוב בכל רגע.
הלילה הזה אנו מתחייבים/ות לרסן את הזרוע נטויה המכה את אזרחי/יות המדינה ושותפי/ות גורל שלנו
אנו מתחייבים להתנגד לכל העוולות אשר בקרבנו; נודה הלילה הזה למובטלים/ות שנגאלו לאחר שאנו הבאנו לסיומה של תוכנית וויסקונסין הישראלית; נשמח עם אלו שצווי הפינוי מדירות הדיור הציבורי בוטלו; נזכור את תושבי/ות ביר אל איד אשר החזרנו לביתם/ן לאחר 10 שנים, הרועים אשר לאחר 10 שנים שוב רועים את הצאן שלהם בעמק טוואמין ואדמותיהם הוחזרו לבעליהם הפלסטינים. יהי רצון שיהיו הצצות אלו אל תוך מה שעוד יכול להיות למען חיזוק הנחישות שלנו
לשנה הבאה בירושלים אשר במשפט תיפדה ושביה בצדקה.
ארבע השאלות
כשאנחנו חוגגים את חג החירות, סיום העבדות, אנחנו שואלים: "מי אני, כאשר אני שומע על הפרת זכויות אדם? במי אבחר כאשר אני יודע שאחרים סובלים?
האם אהיה זה שאינו יודע לשאול? האם אסגור את דפי העיתון או שאכבה את הטלוויזיה, כדי שלא לראות ולא לשמוע? האם אפנה הצידה את ראשי ואת לבי?
האם אשאל רק שאלות תמימות? האם אשאל רק מה זה? ולעולם לא אשאל מדוע זה קורה?
האם אתן ליצר הרע שלי לשאול: מה לי ולכל זה? האם אתן שהבעיה תהיה שייכת רק לקורבנות ולעושי הטוב? האם אתרחק מהנזקקים?
האם אשאל שאלת חכם: מה צריך לעשות על מנת להפסיק את ההתעללות ולשחרר את המדוכאים? מה הם משפטי הצדק וחוקי המוסר אשר ה' אלוקים דורש ממני?
מי ייתן ואלוקים יפקח את עיני העיוורים, יפתח את פיות אלו שאינם שואלים ואינם מוחים ואת לבבות אלו שטרדות היום-יום ועבודה קשה הכבידו את ליבם. בורא עולם ואדם ייתן בנו חכמה ואומץ להושיט יד לכל בני אדם – יד של נדיבות, יד של תמיכה, יד של שלום ואחווה.
חג פסח כשר.
